מהו לדעתכם פרק זמן סביר ולגיטימי להיות מצונן ברצף בלי להתקרב להחלמה? אצלי הריאל פוליטיק הכריע את השאלה בלי לברר מה רצוני ולכן, למרבה הצער, כבר יותר מחודש אני סוחב אכבר צננת.

הגיע השלב שבו כבר לא נעים לפנות יותר לרופא המשפחה. ייתכן שזה הדדי ואפשר שגם מבחינתו הוא חש שאני מכביד עליו יתר על המידה. מי יודע, אולי שחקתי לחלוטין את הכרטיס המגנטי של קופת החולים. סביר להניח שבנייד שלו השם שלי הפך מ"חיים אתגר" ל"לא לענות". 

בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

עם הרופא ובלעדיו ניסיתי עשרות תרופות ושיקויים מוכרים וזרים לחלוטין לאוזן האנושית ועדיין אני נשמע סתום. להגות את האותיות נ' ו־מ' זו מטלה בלתי אפשרית עבורי. הכל אטום. קולי מהדהד בחלל כאילו יוצר בגיגית סגורה ויוצא ממערכת סאונד זולה להחריד.

מילא הדיבור, הבעיה המרכזית אצל אדם גדוש היא היעדר האלגנטיות. אפשר להיראות מכובד עם שלל מחלות שונות ומשונות. יש כאלו שאפילו מצליחים להחזיק פאסון אצילי עם אבעבועות רוח וחזרת, אך עם נזלת נדמה שהסיפור אחר לגמרי. 

לא משנה אם תקנה עשרות ניירות וממחטות ממותגות ומרהיבות שעליהן ראשי תיבות של בתי המלוכה המהודרים ביותר שתמצא באירופה, בסוף תמיד יגיע המועד שבו תשלוף מהכיס שאריות של טישו ממורט ומשומש ותנסה בשארית כוחותיך לחלץ בעזרתו קינוח אחרון ברגע חירומי, כי אין בלתו. זה בלתי נמנע.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

מחשש מתקרית כזו, אני מתהלך כל היום והליל כמעצמה של “לילי" ו״מולט״ יחד. בתיקי, בכיסי וברכבי אפשר למצוא אין ספור גלילים דחוסים שאמורים לאפשר לי להתהלך כשווה בין בני אנוש ולהיראות עדיין סביר וזאת אף שצמחתי לברז שדולף נון סטופ. 

הרופא המטפל, שכאמור נואש ממני ומאס בי זה מכבר, התחייב מספר פעמים על מועד סיום המחלה. למרות הלו״ז של קופת החולים ואנטיביוטיקות מהמתקדמות בסל התרופות, הבריאות מבוששת לבוא.

לא הועילו שיקויים סודיים כדוגמת אגס חתוך בתוך מים חמים, טיפות אכינצאה בטעם הגיהינום, קלרין, סינופד, אקמול צינון יום, לילה וצהריים, זילרג'י, שיאצו, דיקור, כוסות רוח ושאר עינויים המוכרים לציבור. שום כלום. החבר לא רוצה לעזוב את ביתו, קרי את גופי. 

אבל יש ישועה. לא אלמן ישראל. בעולמנו הקטן כל אחד, מתברר, הוא לא פחות מדוקטור ולפעמים אף פרופסור בעל שם. לא משנה אם הם למדו לימודים גבוהים בסורבון או שעברו תיכון בסיועה הנדיב של רוח גבית עוצמתית - כשאנשים שומעים שנתקע לך צינון, הם הופכים בשניות לאלופי העצות.

“קח משמש, תטגן אותו, תניח בתוך קנקן ותשתה", אומרת אחת. “הנח תמצית אקליפטוס, השרה במים רותחים ונשום את אדי הבלילה שלוש פעמים ביום לתוך הריאות. נשום ונשוף חמש דקות ברצף, זה יסדר אותך", מתחייב אחר. לא דובים ולא אקליפטוסים. התוצר האמיתי של הטיפים הללו הוא שלעת עתה הנני מנוזל וכן נושא ריחות של דוכן ציבורי בט"ו בשבט. 

אחרי הניסיונות הכושלים מגיעות החרדות. מה אם מדובר בכשל חיסוני עמוק? בסנונית למחלה קשה ובלתי ניתנת לריפוי? דבר? איידס? קריסת מערכות? מיד זימנתי בדיקות דם מקיפות, רק כדי לגלות שאין שום בעיה. לפחות לא כזו שבחינה מדוקדקת כפי שעשיתי יכולה לחשוף.

מה עוד נותר? ישבתי עם אשתי, שנותרה די בריאה למרבה הפליאה, לטכס עצה. גם היא אגב מתנהלת כמומחית בריאות גדולה כשמדובר בבעלה, ומתייחסת אליי בהתנשאות של ראש מחלקה פנימית במינימום.

למרות סיעור המוחות התוסס והחד־צדדי, לא הצלחנו למצוא סיבות ברורות למחדל הרפואי. בתום קונסיליום ארוך שעסק בעיקר בנזיפות לגבי אורח חיי המפוזר, נותרו יותר שאלות מתשובות.

בסוף המפגש המקצועי, כשעלתה בי תחושת רעב, נשנשתי את שארית הארוחה של בתי, שפרשה לחדר השינה מזמן. ״מה אתה עושה?", קראה אהובתי בכעס, “בגלל זה יש לך את כל התחלואים האלו״. מה לעשות שבשל לחץ זמנים והעובדה שעיניים קטנות בולשות בחטטנות אחר כל פיסת מזון שנכנסת לפי, אני נאלץ לחלוק את האוכל שלי?

מתברר שפה קבור הכלב: מי שטועם ממזון ילדיו, זולל בלי משים אלפי חיידקים חזקים ועמידים שמתרבים בערוגת החול של כל גן, וכך למעשה גוזר את גורלו. זה תקף גם לגבי נשיקות וחיבוקים. אחרי שהאבחנה הוטמעה, נותרה השאלה: האם להיות אב קר ובריא או הורה חם ומנוזל?