קשר רב־שנים קיים בין כדורגל ולאומיות. ההזדהות עם הקולקטיב, המאבק נגד השבט היריב, הנפת הדגלים ושירת ההמנונים הופכים את מגרשי הכדורגל לעוד זירה בעימותים בין עמים. משחקי כדורגל, בפרט במסגרת גביע העולם, היוו מאז ראשית שנות ה־30 אמצעי למגוון מטרות לאומיות.
מדינות מארחות ביקשו להפגין עוצמה (למשל המשטר הפשיסטי באיטליה ב־1934), להציג חזות "נורמלית" למרות דיכוי פנימי (משטר הגנרלים בארגנטינה ב־1978) או לשקם כבוד רמוס (ההתמודדויות בין אנגליה לנבחרות סקוטלנד וארגנטינה).
פעמים בודדות הכדורגל אף הצית מלחמות ממשיות, כשהבולטת שבהן הייתה זו שניטשה משך מאה שעות ביולי 1969 בין הונדורס לאל־סלוודור, שהתחרו על כרטיס ההעפלה למשחקי 1970 במקסיקו. המונדיאל שהסתיים התאפיין בעומס מתחים על רקע לאומי וזיכרונות היסטוריים טעונים.
כמה משחקים בתחרות גילמו מאבקים ותיקים בין מדינות, שחלקם ניטש גם כיום. בתחילת המונדיאל בלט המשחק בין ארה"ב לאיראן, אשר קיבל ממדים כמעט מיתיים על רקע היריבות העזה ורבת־השנים בין שתי המדינות המייצגות השקפות עולם ודרכי חיים מנוגדות. ההתמודדות הפעם התקיימה על רקע המחאה הפנימית באיראן ולוותה במחזות תקדימיים של סירוב שחקני הנבחרת האיראנית לשיר את ההמנון, והפגנות השמחה (לאיד) שפרצו באיראן בעקבות ההפסד של נבחרתם.
המאבק שהמשחק שיקף לא היה בין אומות, אלא בין העם באיראן למשטר האסלאמי במדינה, וזאת בניגוד למשחק דומה שנערך ב־1998 בצרפת, אז האיראנים שניצחו הפגינו הזדהות עם המשטר.
משחקים רבים במונדיאל המחישו את המתח בין העולם הערבי למערב, ובמיוחד את הזהות החצויה של הקהילות המוסלמיות באירופה. ניצחון מרוקו על ספרד גילם במלוא העוז את התופעה: לצד הזיכרון ההיסטורי המר של כיבוש טריטוריות והמאבק בהווה על שטחי מריבה, הרתיחה את השיח במרוקו טענה שעלתה במדיה הספרדית שלפיה נבחרת הממלכה אינה אלא "נבחרת האו"ם", היות ש־13 משחקניה נולדו במדינות מערב אירופה.
העיתון המרוקאי "אל־ווטן" פרסם בבוקר שלאחר תבוסת ספרד איור ובו נראה וליד רגראגי, מאמן הנבחרת, כשהוא מתעתע בשור הספרדי ומעליו מתנוסס הכיתוב "נבחרת האו"ם ניצחה את נכדיו של פרנקו ואת האינקוויזיציה". הניצחון על פורטוגל היה גם הוא טעון היסטורית והוכתר בשיח המרוקאי כחזרה על "קרב שלושת המלכים" – הצלחת הסולטן המרוקאי ב־1578 להדוף צבא פורטוגלי שניסה להשתלט על צפון הממלכה.
מתח דומה ניכר גם כאשר נבחרת מרוקו ניצחה את בלגיה ונבחרת תוניסיה את צרפת – שתי מדינות שבהן מתגוררת קהילה מוסלמית גדולה, במיוחד ממוצא מרוקאי, ששסועה בין זהויות, אך מעניקה כמעט תמיד קדימות לזו המקורית הערבית.
בין שמשחקי הנבחרות הערביות הסתיימו בניצחון ובין שבהפסד, בסיומם התפתחו פרצי שמחה שהפכו במהרה להפרות סדר בערי מערב אירופה. במוקד האירועים עמדו צעירי הפרברים ממוצא צפון־אפריקאי, שנוטים לא פעם להפגין את ניכורם כלפי ארצות מולדתם באמצעות התפרצויות אלימות. ברחבי העולם הערבי רוו נחת מהניצחונות, ובמיוחד זה שרשמה תוניסיה נגד צרפת שעמה קיים חשבון קולוניאלי ותיק, אשר הוצג כהצלחתם של "נשרי קרתגו" למרוט את נוצות התרנגול הגאלי (סמלי שתי הנבחרות).
פאן־ערביות 2022
עבור העולם הערבי המונדיאל בקטאר נחשב לחשוב במיוחד, לא רק מכיוון שהוא נערך לראשונה על אדמה ערבית ומלווה בהישגים תקדימיים של נבחרות ערביות, אלא משום שהיה אפוף רגשות עזים ולא שכיחים של אחווה בין־ערבית. מדובר בסולידריות מופגנת ויצרית של הקהלים הערביים התומכים זה בנבחרתו של זה. כל זאת בניגוד למאבקים הפנימיים, לשיקולים האנוכיים ולאינטרסים הצרים המאפיינים את היחסים בין הממשלים הערביים.
עבור רבים בעולם הערבי, ימי המונדיאל היו מעין חיים בחלום אידילי של הישגים ואחדות, וכבר עתה עולים קולות מיואשים המזכירים כי בקרוב מאוד תשוב המציאות המוכרת של חולשה כרונית, פיצולים פנימיים ומצוקה חומרית חסרת קץ. מדובר במעין חזרה של רוח הפאן־ערביות בדגם העדכני של 2022. הישגי נבחרת מרוקו לוו בפרצי שמחה לא רק ברחובות הממלכה, אלא גם בכיכרות עזה, בבתי הקפה של תימן ואף ברחובות רהט ונצרת. הם אפשרו לערבים לזקוף ראש בגאווה ובמעט תקווה לאחר עשור של טלטלה רבת־הרס וזעזועים.
ביטויי השמחה ניכרו אפילו ברחובות אלג'יריה, יריבה מרה של רבאט, אשר המשטר בה התעלם מהישגי הנבחרת המרוקאית, שנעצרה רק בחצי הגמר על ידי צרפת. ההצלחות המרוקאיות כלל לא דווחו בטלוויזיה הממלכתית, אך הרחוב החליט לנקוט גישה מנוגדת ואותנטית ויצא בהמוניו לחגוג את ניצחונם של "אריות האטלס".
היחס לפלסטינים במונדיאל מגלם גם הוא את רוח הרחוב הערבי ואת הפער בינו לבין המשטרים. נבחרת פלסטין אומנם לא השתתפה בתחרות, אך הפלסטינים הוכתרו כזוכים הגדולים: האירוע נערך במדינה שמפגינה אהדה ארוכת שנים כלפיהם ולפיכך מהווה זירה נוחה להצפת עניינם.
דגלי פלסטין הונפו במשחקים רבים, הוצגו בהתרסה בפני מצלמות צוותי השידור הישראליים, ונישאו על ידי שחקני הנבחרות הערביות, במיוחד לאחר שהבקיעו שערים או ניצחו במשחקים. בעולם האמיתי הפלסטינים חלשים ומובסים, והקשב העולמי ואף הערבי כלפיהם מוגבל, אולם בימי המונדיאל הם הפכו לגורם נוכח ואהוד, לפחות למשך חודש.
בהקשר הזה מתחייבת התייחסות גם לנושא הישראלי. התמונות העיקריות שיישארו חקוקות בזיכרון הישראלי מהמונדיאל בקטאר הן של ההפרעות הבלתי פוסקות לצוותי הצילום הישראליים על ידי אוהדים, ולא רק פלסטינים, המנופפים בדגלי פלסטין או של תיירים ממדינות ערב או אזרחים קטארים הנרתעים בסלידה מופגנת ממראיינים ברגע שמתחוור להם כי מדובר בישראלים. תקריות שכאלה ניצבות בניגוד לתחושה שרווחה בישראל ערב התחרות ולפיה האישור להגעת תיירים לקטאר בטיסות ישירות מנתב"ג מהווה סדיקה נוספת של החומה הוותיקה בינינו לבין עולם הערבי.
האירועים שיקפו באופן נוקב כיצד נראית הנורמליזציה. הם הפגישו את הישראלים באופן בלתי אמצעי עם הרחוב הערבי והמחישו את הפער בינו לבין הממשלים באזור. בכך, המונדיאל בקטאר אפשר הבנה מפוכחת לגבי תקרת הזכוכית הניצבת בפני המאמץ לכונן "מזרח תיכון חדש": מדובר עדיין בהסכמים בין אליטות ולא בדיאלוג בין חברות.
הסוגיה הפלסטינית אומנם ניצבת כמכשול מרכזי בהקשר הזה, אולם אינה הגורם היחיד להיווצרות משקעי האיבה והניכור הוותיקים כלפי ישראל. הם אינם מוּלדים, אך מושרשים עמוק בתרבויות שסביבנו ועוד יחלוף זמן רב עד שיתערערו, אם בכלל.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן