מה לעזאזל קורה בישראל? | רון מיברג

חוץ מהממשל ועמדותיו הנבחנות מחדש לפי העניין, משגרת אמריקה מאז הקמת ישראל, עיתונאים, סופרים ובעלי דעה המעלים הגיגים ועמדות בכתב. באמצעות סיירי התרבות שלהם מבקשים יהודי אמריקה לברר אם תרחיש האימים הדיסטופי יתממש: האם על רקע אנטישמיות גואה תישאר להם בחירה בין אופציות גרועות; המדינה היהודית שאותה שמרו ברזרבה לימי זעם כבר לא תסביר להם פנים.

מאמר המערכת שהכעיס את נתניהו לא התיימר להלך אימים על ראש הממשלה. הדברים היו מכוונים בעיקר לביידן, שנותן לממשלה ימי חסד לפני שיחליט כיצד ינהג בשרים ובחוקים שאת עמדותיהם ופעילותם הדעת האמריקאית אינה סובלת. ה"טיימס" הזדרז לקצר את מסלול ההמראה של ביידן ולתבוע ממנו עמדה. מה שהיה נכון אחרי מלחמת יום כיפור לא קיים יותר; אין יותר מעטים מול רבים.

מי שהיו כאן בעבר, כתבו, עקצו וליטפו, הם ליאון יוריס, ג'יימס מיצ'נר, חיים פוטוק, פיליפ רות, סול בלו, ג'ונתן ספרן פויר, נתן אנגלנדר, איילת ולדמן, מייקל שאבון ואחרים. היו טקסטים אפוקליפטיים, היו עקיצות מנומקות על היהירות הישראלית ובדיחות מרות על חשבון הציונות. מי שלא התעוור מזעם, זיהה בין השורות את החשש האמיתי של המחברים לגורל ישראל. ככל שהממשלה החדשה תאריך ימים כן יגבה צונאמי של מילים. מתישהו ייאלץ נתניהו, שלבו לא גס בקשר עם אמריקה אף שלעתים נדמה כך, להתמודד עם הדברים הקשים שייכתבו על הממשלה שהקימה אותו.

סול בלו הגיע לישראל תשע שנים אחרי מלחמת ששת הימים, שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, בשנה שבה החלה תנופת ההתנחלות בשטחים בעידוד הממשלה, שנה אחת לפני המהפך, עליית הליכוד ומנחם בגין לשלטון והכרזתו המפתיעה של אנואר סאדאת בדבר נכונותו לבקר בירושלים ולשאת את חזון השלום שלו מעל דוכן הכנסת. הוא בא לכתוב ספר על ישראל.

"לירושלים ובחזרה" היה תיעוד של ביקור עצל ונינוח פיזית וגיאוגרפית. בלו ורעייתו קצרת המועד אלכסנדרה (בלו היה נשוי חמש פעמים, עשרות נשים נכנסו ויצאו מחייו ללא חופה וקידושין והוא העמיד צאצא אחרון בגיל 84) באו לירושלים ובילו בה את רוב זמנם. הספר הוא דרשה חברתית ופוליטית - שמענו וקראנו רבות כמוה - כורעת תחת משא קלישאות ומתאפיינת בהתעמלות קרקע אינטלקטואלית; סימני השאלה בה רבים מסימני הקריאה.

סופר אמריקאי נחשב - ב־1976 זכה בלו בפרס נובל לספרות עבור "מתנתו של הומבולדט" וסך כל פועלו הספרותי ובפרס פוליצר - אינו צריך לכתת את רגליו; אושיות ישראליות כולל חברים טובים משכבר הימים, שמחו לעלות אליו לרגל ולהיות במחיצתו. "המצב" היה עגום, אקוטי ודליק אותה שנה, אבל "לירושלים ובחזרה" הסגיר תופעה מוזרה. חלק מהישראלים שדיברו עם בלו העדיפו להופיע בעילום שם. בלו כינה אותם באות הראשונה של שמם ורמז על זהותם. מדוע לא מזוהים בני שיחו בספר? ממה הם חששו?

אף על פי שגבה מהם דעות טריות ועדכניות על "המצב", העדיף בלו לצטט מדברים שכתבו ופרסמו ולא את שאמרו לו בשיחה. לא יכול להיות שמצא שדעותיהם הכתובות מרתקות ומנומקות יותר ממה שאמרו לו במהלך שיחה שבה מתלהטות הרוחות ואנשים אומרים באופן מתלהם את אשר בלבם. בלו מאתר מוקדם יחסית את הסמבטיון האידיאולוגי והפוליטי שאליו נקלע ומנסח טון כתיבה מינורי, תוהה, חקרני וקשוב, בלי לכפות את דעותיו. הוא מרים להם כדורים גבוהים להנחתה ליד הרשת.

דוד שחר, סופר וחבר, לקח את בלו לצעדה רגלית בגיא בן הינום. בתוך זמן קצר נסקה הרטוריקה של שחר לאוקטבות גבוהות: "הם לא רוצים את יוזמות השלום שלנו. הם אינם מעוניינים בוויתורים, הם רוצים להשמיד אותנו! אינך מכיר אותם. המערב לא מכיר אותם. הם לא יניחו לנו לחיות בשלום. אנחנו חייבים להילחם על חיינו. זה לא עולה לעולם כלום - לדבר, לדבר, לדבר".

השיחה עם שחר מזכירה לבלו כמה "לא אהבתי את זה שבעת ביקוריו בוושינגטון קרא דוד בן־גוריון ליהודי אמריקה לוותר על חזיונות השווא שלהם בדבר דמוקרטיה גויה ולמהר להגר לישראל. כאילו הרקורד האמריקאי הדמוקרטי בן 200 השנה הינו דבר של מה בכך".

"עבור מבקריה השמאלנים המחמירים, חלקם יהודים, ישראל אינה הדמוקרטיה הבלעדית במזרח התיכון, כפי שהיא מכונה בפי רבים. השמאל החדש רואה בה ישות ריאקציונית. מבקריה יראו לך כיצד היא מתנכלת לאזרחיה הערבים, ובמידה פחותה, לעולים היהודים מצפון אפריקה ומדינות ערביות אחרות.

"בספרו הקצר והמעניין של יעקב לינד על ישראל, מצוטט בן־גוריון כאומר: 'היהודים אינם יודעים דבר על הגיהינום המחכה להם. הגיהינום שלהם הוא חוסר שביעות הרצון האישית שלהם מעצמם ומבינוניותם'. פרופסור יהודי מהרווארד אמר לי לאחרונה, 'האם לא תהיה זאת האירוניה האיומה ביותר אם יסתבר שהיהודים נאספו באורח נוח כל כך במדינה אחת כהכנה לשואה נוספת?'".

בעת ביקורו של בלו בירושלים היה הנושא המדיני הלוהט ביותר הקשור במזרח התיכון, ביקורו של אנואר סאדאת בוושינגטון ב־1976. "אני משוחח עם ספרנית חמורת סבר, אישה בגיל העמידה, פניה סמוקים מחום או מכעס... 'אמריקאים אוהבים לפתוח את לבם בפני מבקרים זרים... נראה להם כמה טובים אנחנו, כמה טובות כוונותינו, כמה נדיבים, פתוחים ומתווכים הוגנים אנחנו, ולמבקרים אותנו לא תהיה ברירה אלא להתמלא גם הם ברגש חיובי. נאכיל ונשקה אותם, נשקיע בהם, נרים כוסית לכבודם, נשדר אותם בטלוויזיה, נמחא להם כפיים, נעניק להם הלוואות, כורים גרעיניים וציוד צבאי והם יחזירו לנו אהבה... אבל האם יודעים האמריקאים כי סאדאת היה נאצי?', התעקשה הספרנית.

"סיפרתי לה כי שלחתי עותק של ההספד שכתב סאדאת להיטלר לסידני גרוסון ב'ניו יורק טיימס' ולקתרין גרהם (המו"לית - ר"מ) ב'וושינגטון פוסט'. 'האם הם ידפיסו את זה?', שאלה הספרנית. קשה לדעת, עניתי לה".

תמוה שבלו, שהתנהג כמי שלקח על עצמו שליחות עיתונאית חקרנית, פגש פלסטינים וערבים ישראלים מעטים בלבד. ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת של חבלן. את אבו זולוף, עורך העיתון "אל־קודס", פגש בלו אצל טדי קולק, ראש עיריית ירושלים וחברו הטוב.

"אבו זולוף נחשב פלסטיני מתון, ודעותיו מעוררות את כעסם של עמיתיו. אבל גם הוא חושב שהישראלים אטיים מדי בקבלת אמיתות שנקבעו בשטח. ככל שיחכו יותר כך יחמיר המצב... מדינות ערב נעשות עשירות, מודרניות ובעלות השפעה גדולה יותר, וישראל חייבת לצעוד קדימה ולהגיש תוכנית שלום, ליזום מגעים ולהראות נכונות לנהל מו"מ".

"בהערכה עדכנית שמסר ראש ה־CIA וויליאם קולבי בפני ועדה של הקונגרס", כתב בלו, "הוא העריך שהניצחון הישראלי הבא יעלה לה 9,000 הרוגים ו־36 אלף פצועים. ניצחון כזה יכול להתפרש כתבוסה".

את אבא אבן פגש בלו במזנון הכנסת. "אבן מסיר את העור מפולקע. אני מריח את הקיטור הנידף מהעוף המכובס, אני רואה את הבשר ומחליט לטעום שוב מהשניצל. אוכל מוסדי בישראל יורד בגרון רק אם אתה עוצם את עיניך וחושב על דברים אחרים. אבן מאשר לי את אמיתות האנקדוטה שלו עם הנשיא לינדון ג'ונסון. 'זה היה אדם חכם', אומר אבן. אני שואל אותו והוא מאשר שאכן ג'ונסון קיבל את פניו בחדר הסגלגל במילים 'אדוני השגריר, אני בדיוק יושב כאן, מגרד בתחת וחושב על ישראל'. אבן מסביר כי הדברים נאמרו בידידות הגדולה ביותר. בפמיליאריות נטולת בוז".

בלו סיקר את מלחמת ששת הימים והוא אחז במלחמה כעדות לשליחותו העיתונאית. "סיפורי על ששת הימים נתקל בבוז של דיוויד הלברשטם (מגדולי העיתונאים האמריקאים, מתעד מעולה של אמריקה שנהרג בתאונת דרכים בברקלי ב־2007 - ר"מ), שממנו ביקשתי שיגדיר עבורי עיתונות אמיתית מהי. 'כאשר גנרל מצרי וכל הארמיה שלו נלקחים בשבי', אומר הלברשטם, "ועיתונאי שואל אותו מדוע לא נורתה ולו ירייה אחת, עונה הגנרל שירייה אחת הייתה מסגירה את מיקומו'. זה, על פי הלברשטם, אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו על מלחמת ששת הימים.

"סופר ישראלי, י' שמו, מספר לי כיצד ב־1948 והוא רק בן 17, שכב יום שלם עושה עצמו מת בין גוויות חבריו בשדה קוצים ליד ירושלים. הירדנים לכדו את היחידה שלו וחיסלו אותה. עופות הטרף הגיעו והחלו לנקר. הם תמיד מתחילים בעיניים. י' שכב שם עד רדת החשכה והציפורים לא נגעו בו אלא התעופפו מעליו. י' משוכנע שישראל חטאה מדי, שהפכה מושחתת מדי ואיבדה את הצידוק המוסרי שלה ולא נותר לה עם מה להילחם".

הסופר הוא יורם קניוק שסיפק עדויות רבות וסותרות על השתתפותו בקרב על הקסטל ועל חשדו (הלא מוכח) שהיה זה כדור מהרובה שלו שהרג את עבד אל־קאדר אל־חוסייני. נכון יעשה הקורא אם יתהה מה טעם ראה קניוק, לא ישראלי שתקן, להסתתר מאחורי האות הראשונה של שמו.

"מאמר מאת פרופ' צבי לם מהאוניברסיטה העברית מאשים את ישראל בכך שאיבדה קשר עם המציאות. השקפתו של לם היא כי אף שהרעיון הציוני היה נכון לזמנו, ישראל המודרנית סובלת מאוטיזם. מצב שאותו הוא מאפיין כ'דחייה של מציאות אמיתית והחלפתה במציאות שהיא תוצר של משאלת לב המגשימה את עצמה. הניצחון ב־67' היה הסיבה העיקרית לאוטיזם הזה. ישראלים החלו לדבר על הגדה המערבית כעל שטח 'משוחרר'... הנתק הזה מהמציאות לא עיוור אנשים לעובדה שהשטחים מאוכלסים בערבים, אבל הוא מנע מהישראלים להבין שנטילת חזקה על השטחים תהפוך את נוכחות הריבון למועקה קשה שתסלים את המצב לרמה שלא הייתה מוכרת קודם לכן בהיסטוריה...קואליציה לאומית ללא מדיניות מוגדרת שולטת בישראל. המנהיגות האידיאולוגית נזנחה. מנהיגות צמודת־הון השתלטה. מדינאים, הוגי דעות, סופרים ועיתונאים לקו בגאוותנות, איבדו את הקשר עם הסיבה העיקרית להקמת ישראל - 'סיבת ההצלה' - והם שיכורי כוח ולוקים באשליות. המדינה, על פי פרופ' לם, חיה כעת חלום באספמיה. הוויכוח הפוליטי כמעט נמוג".

בביקורו בכנסת פוגש בלו בישראל גלילי, שר בלי תיק, שנוזף בו.

"גלילי מאשים אותי שאני בור לגבי כוונות הערבים. הוא מסביר לי שיצחק רבין הכיר באופן מפורש בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים... טדי קולק מתערב בשיחה ואומר כי ההנהגה הוותיקה מעולם לא הייתה מוכנה להכיר בבעיה הפלסטינית. גולדה מאיר שללה כליל את קיומם. כולם בירושלים מדברים על המכתב שפרסם העיתונאי ג'ו אלסופ במגזין של ה'ניו יורק טיימס' ב־14 בדצמבר 1975, שכותרתו 'מכתב גלוי לידיד ישראלי'. 'עמוס היקר', נמען המכתב, הוא עמוס ערן, הרל"ש של ראש הממשלה, 'בגלל הסכנה התמידית שבה נמצאת ישראל חייבים האמריקאים לעדכן כל הזמן את חשיבתם כיצד תושפע אמריקה מהשמדתה של ישראל', כותב אלסופ. 'לכן תמיד האמנתי שהאמריקאים חייבים להבטיח את המשך קיומה של ישראל ולו רק כדי להבטיח את קיומם של הערכים האמריקאיים שאני מוקיר. זאת השורה התחתונה של דעתי על המצב... ישראל אינה יכולה לקבל כדבר מובן מאליו את תמיכת דעת הקהל האמריקאית. דעת הקהל פונה נגד ישראל, וחובה למצוא דרכים להפוך את המגמה הזאת... יש לי סיוטים מהמנהג האמריקאי הנלוז לקחת צד בפוליטיקה של אומות אחרות... הנושא של מלחמה ושלום הוא בעל חשיבות קרדינלית לשותפים האמריקאים שלכם. מדיניות הפנים הישראלית המרושעת השתלטה על תחום חשוב זה. זו ורק זו היא הסיבה האחראית לקרע בין שתי המדינות - לפחות מהצד האמריקאי, שהוא הצד המסכן את ישראל. עימות בין אמריקה וישראל עלול להיות קטלני לישראל, אבל צרות עם ישראל אינן מסכנות את אמריקה".

"יצחק רבין הוא גבר מוצק, גובהו ממוצע וצווארו חזק. פניו נראים גדולים בגלל שערו הנסוג וגון עורו חיוור ואדמדם. הוא נראה אינטליגנטי, אמיץ ונכון לכל. ברור שהוא מתאמץ כל הזמן להישמע הגיוני. לקבל על עצמו אחריות כזאת אינו עושה את החיים פשוטים. מה יאמר מנהיגה של מדינה כה מוטרדת לאורחים מאמריקה? אתה יכול להיות בטוח שהוא לא יאמר יותר מאשר לחזור על כל מה שכבר אמר בפומבי".

הנשיא האמריקאי ב־1976 היה ג'רלד פורד, סגנו של ריצ'רד ניקסון שירש אותו אחרי התפטרותו. חופשי מאימת השדולה היהודית בשל שוויון הנפש שלו כלפי עתידו, חש פורד בנוח לומר בקול רם את דעתו על ישראל. הוא טען כי ישראל משהה וממזמזת את ההתקדמות במו"מ הדילוגים שמנהל הנרי קיסינג'ר.

במרץ 1975 שלח פורד איגרת חריפה לרבין ובה כתב: "הטקטיקה הישראלית מתסכלת את מצרים ומרתיחה אותי ו־made me mad as hell. אני מבקש להביע את אכזבתי העמוקה מגישתה של ישראל למו"מ... לכישלון הדיונים תהיה השפעה מרחיקת לכת על האזור ועל היחסים בין מדינותינו. נתתי הוראה לבחינה מחדש של המדיניות האמריקאית באזור, כולל היחסים עם ישראל, במטרה להבטיח שהאינטרסים האמריקאיים יישמרו".

ב־24 במרץ זימן פורד את נציגי שתי המפלגות ועדכן אותם בדבר ההערכה המחודשת שעורך ממשלו. "הערכה מחדש" במונחים פרקטיים הייתה ביטול מתן סיוע נוסף לישראל. במשך שישה חודשים סירבה אמריקה להשלים עסקאות נשק חדשות עם ישראל. רבין אמר כי "המונח התמים לכאורה 'הערכה מחדש', סימן את אחת מתקופות השפל הקשות ביותר ביחסי ישראל־אמריקה".    

"ב'The Innocents Abroad' כתב מרק טוויין: 'פלשתינה עוטה שק ואפר. על אלה מונחים כישוף וקללה שבגללן כמשו שדותיה והאנרגיות שלה נוקזו... נצרת עומדת בבדידותה, במקור הירדן, שדרכו נכנסו המרגלים לארץ המובטחת בשירים ובששון, נמצא עתה רק מאהל עני של בדואים... פלשתינה נואשת ומכוערת. ומדוע שלא תהיה כזאת? האם קללת ההשגחה העליונה יכולה לייפות את האדמה? פלשתינה אינה יותר חלק מהעולם במלאכתו. היא קדושה לשירה ולמסורת - היא מחוז חלומות'. בחזרה בביתי בשיקגו נפגשתי עם חברי מוריס ג'אנוביץ' (סוציולוג וחוקר - ר"מ). רבים מהישראלים האינטליגנטיים והמנוסים, אני מספר לו, גורסים שישראל הייתה צריכה לסגת מהגדה המערבית לפני זמן רב - בתנאים משופרים כמובן. אף ישראלי רציני אינו מדבר על נסיגה שתחשוף את ישראל לסכנה צבאית. אבל הממשלה תקועה עם הכיבוש המייאש... וישנה בעייתם של היהודים המשיחיים והאולטרה־דתיים, המתעקשים שההתנחלות בגדה המערבית היא זכות אלוהית. הפלסטינים הכועסים מפרשים את סירובה של ממשלת רבין לרסן את המתנחלים כסימן של עידוד או של מדיניות לא מוצהרת".

"ממשל פורד תייק את ישראל כמטרד. יש לישראל שימוש אחד בלבד - להאכיל בה את הערבים פרוסה או שתיים כל שנה... ויתור על הגדה המערבית יביא להתקפה אפשרית כוללת על ישראל, שאותה אולי תצליח ישראל לבלום במחיר של 50־100 אלף חללים, ושעלולה להביא למצדה נוספת על הכרמל".

"בוושינגטון אני נפגש עם האיש עצמו, הנרי קיסינג'ר. 'אה', אמר קיסינג'ר אחרי הרצאה ארוכה שגורה וארוכה, 'אילו רק נכתב התנ"ך באוגנדה. כולם היו יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב'".

"בוושינגטון אני פוגש את ג'ו אלסופ, שמכתבו ב'טיימס' גרר תגובות רבות. 'מה לא בסדר עם הישראלים הללו? הם אינם יכולים להגיע להבנה ביניהם? האם הם רוצים להיתפס עם המכנסיים למטה כמו הבריטים והצרפתים ב־1939? להילחם כמו חולדות במלכודת? אני מזהיר אותם, אבל אעמוד לצדם בכל מקרה. אני מעריץ אותם ואת יכולתם להילחם'".

שנה אחרי ביקורו של בלו בירושלים ודיווחו העגמומי, התרחש המהפך הפוליטי בישראל. בשיהוי של ארבע שנים ממלחמת יום כיפור, העניש הציבור הישראלי את מפלגת העבודה על יהירותה ועיוורונה ושלח אותה הביתה. בנובמבר 76' נבחר ג'ימי קרטר, חוואי בוטנים ומושל ג'ורג'יה לשעבר, לנשיא, והביס את פורד. סאדאת הזמין עצמו לירושלים ותפס את ישראל מופתעת וחשדנית. בקמפ דיוויד כופף קרטר - השנוא כל כך בישראל - את בגין וסאדאת עד שהללו נכנעו וחתמו על הסכם שלום. הסכם שישראל תייקה כקר, אנמי ולא מספק, אף שהחזית הצבאית המשמעותית ביותר לישראל שקטה.