יש רופאים בקהל? מישהו מכם יכול להסביר לי מה זה וירוס השפעת האימתני שמסתובב עכשיו? הוא לא מודיע על בואו, אלא תוקף ישר ובכל החוזק. עמדתי מול קהל נשים יפה באחד מיישובי גדרות, היה זה ערב (תאמינו או לא) לציון שנה לגירושיה של בעלת הבית. מתברר שעברה לא מעט בשנה הזו: אומנם הגרוש שלה דאג לכל מחסורה, לא נכנס איתה לוויכוחים שטותיים ובכל חג שולח הודעה יפה.

אבל היא קרסה נפשית, ממש! לא עזרו הטיפולים הרבים שעברה, טיפול בשחייה, פסיכולוגית קשוחה, פסיכולוג רחום, סדנת כתיבה שעברה אצלי (כן, גם אני חלק מהכישלונות), וסשנים של אהבה עצמית באשראמים כאלו ואחרים במדבר, הלב שלה דימם. ואיך לא? החבר הכי טוב שלך, אב ילדייך והשותף לכל סודותייך, החליט ללכת על פי צו לבו ולבחור בעצמו.

לא באף אחת אחרת, אלא להחליט לגלות את עצמו. לרכוש אופנוע, לנסוע לטיולים ארוכים בהרים של רומניה ולשנות באומץ רב את הקריירה שלו ואת הבית שאותו הקים יחד איתך. נותרת יחפה על אדמה בוצית וטובענית. לקראת סוף שנת הטרגדיה הזו, הכירה האישה, ששום טיפול לא יכול לה, בחור שגם שום טיפול לא יכול לו (הוא חטף את אותה המכה, בתוספת אישה שרעתה בשדות זרים, הרבה שדות והרבה זרים), ושניהם חלקו חולי וכאב.

הם נפגשו באיזו קבוצת תמיכה. אם תשאלו אותם מה הדביק ביניהם, יפרצו בצחוק ויבקשו מכם להישבע שלא תשנאו אותם לאחר שיספרו לכם על אחד מהגברים שישב במעגל וסיפר על שיברון הלב שלו ובכל פעם, במקום להגיד “אשתי", “חברה שלי", או את שמה, המציא לה כינוי אחר. כשנגמרו לו הכינויים, התעצבן ויצא מהכיתה. המדריכה הביטה בכולם ואמרה “אנחנו מכילים, זה חלק מהעניין". באותו הרגע פרצו השניים בצחוק רם. היא לא הצליחה לעצור את צחוקה והוא בעקבותיה. “סליחה", היא אמרה וניסתה להסתיר פניה בחולצתה. “רגע, אני אביא לנו מים", הוא הלך במהירות לדוכן הכיבוד כשהוא נקרע מצחוק ומבין כי זה אבוד. היא הלכה אחריו ועיני שאר יושבי הקבוצה עליהם, מעניין אם שנאו אותם באותו הרגע על חוסר האנושיות הזה, או שמא קינאו בהם מאוד.

הוא מזג שתי כוסות מים, הגיש לה אחת, ולכיסאותיהם הם לא חזרו. בחוץ ניסו לשתות, אבל פרצו שוב בצחוק. היא החזיקה את בטנה, מנסה להיזכר מתי צחקה ככה לאחרונה, בנישואיה זה לא קרה ובטח שלא אחרי גירושיה. וכשקול צחוקה גבר, יצא מדריך של קבוצה אחרת, אלכוהוליסטים אנונימיים או משהו, וביקש שקט. “אנחנו מתנצלים", לקח האיש את הבעלות לידיו, אחז בזרועה וגרר אותה איתו למטה. זה נגמר בהמבורגרייה. ואולי שם זה גם התחיל.

אז הערב הזה, שאליו הזמינו אותי, נוצר לחיי החיים החדשים שלה. “רק סיפורים אופטימיים, מרסל", ביקשו ממני חברותיה, שגם שילמו לי, “היא בטוב, בואי נמשיך לה את זה". וכך היה. הבחור החדש אפילו הגדיל לעשות ושלח מגש גדול של קאפקייקס, שהגיע באמצע ההרצאה. ראיתי את הניצוץ בעיניה, היא מאוהבת. קינאתי בה. טוב, אני לא היחידה. גם חברותיה, בין שענדו טבעת ובין שלא - קינאו קצת.

לקראת סוף ההרצאה הרגשתי את שרירי רגליי בוגדים בי וכאב ראש גואה ועולה בי. התפללתי שלא יהיו הרבה שאלות, בדרך כלל אני אוהבת את זה ויכולה להתפלפל עם הקהל שלי עוד שעה ארוכה אחר כך, אבל רציתי רק את המושב שלי באוטו, להפעיל חימום חזק ולשבת. קיבלתי מין מכת קור לא מובנת. ומרפי כמו מרפי, הוא עובד בכל ימות השבוע ולא בוחל באף חלטורה.

היו המון שאלות, שאלו על גירושיי, על האסון ועל התקומה, שאלו על העברית שלי, איך היא נעה ונדה בין הגבוה לסלנג, שאלו על עמדותיי הפוליטיות, סירבתי לענות (כי אין כאלו, אני אוהבת אנשים, לא מפלגות) והייתה אחת, אקטיביסטית, שממש התעקשה וניסתה להכשיל אותי. בדרך כלל אני ממירה את זה בהומור, הפעם הרמתי ידיי בהכנעה ואמרתי לה: “כהנא צדק ואין על תמר זנדברג". נראה לי שהמוח שלה קרס אל תוך עצמו. יצאתי משם אחרי זמן מה, שכבתי ברכב, הפעלתי חימום והתפללתי שאצליח לנהוג הביתה.

בלילה שאחרי דאגתי שגפן לא תישן בבית. הגוף שלי נכנע לשפעת הנוראית הזו, וככל שהניף דגל לבן ואמר לה “די, אני צריך לגדל תינוקת", רק רבתה ופרצה עוד ועוד. החום עלה לי, הזעתי, התפשטתי ואז קפאתי מקור, לא הצלחתי לישון והקאתי כל כמה שעות. אני זוכרת שבשלב מסוים בלילה התחלתי לצעוק מתוך שינה או ערות, אין לי מושג, “אמא, אבא, גפן", ואת שמותיהן של האחיות שלי, אפילו את שמו של הגרוש שלי צעקתי. אין לי מושג מה זה היה, אבל אחרי חצי שעה או שעה, כשאף אחד לא ענה לי, בכיתי את חיי במיטה, אלו לא היו רחמים עצמיים, רק בקשה לעזרה, ואז עשיתי את זה. פעמים ספורות בימי חיי, רק כשעמדתי ממש על קצה התהום - ביקשתי עזרה.

בחמש לפנות בוקר, כשחצי גוף שלי על הרצפה וחציו השני שעון על ספה, מסביבי המון מטפחות מפוזרות וחלקי לבוש זרוקים על הרצפה, כתבתי הודעה קולקטיבית ושלחתי אותה לאחיות שלי, לאבא שלי, לאמא שלי ולעוד שתי חברות: “גפן צריכה לחזור מחר, אני במצב רע מאוד, תעזרו לי". אולי משהו בשחרור הזה הקל עליי קצת ובאותו הרגע נרדמתי. התעוררתי בשבע בבוקר מדפיקות חזקות בדלת, אמי עוד רגע ופרצה את הדלת. ביד אחת שלה היא מנסה לפתוח וביד השנייה אוחזת בסלולרי ומשוחחת עם אחותי. “תתקשרי למכבי אש, קרה לה משהו", היא אומרת, ומתוך שינה אני שומעת את קולה הרועד.

“רגע, אמא", ניסיתי לשחרר כמה מילים, כמעט זחלתי אל הדלת. הצלחתי לפתוח אותה. כשראתה אותי, כמעט התעלפה. “אמא שלך מתה!", היא צעקה בעברית צחה ובדרמטיזציה תוניסאית ובקושי רב עזרה לי להגיע לספה. היא כיסתה אותי, הביאה כרית מהחדר, הכינה לי תה, עברה שכן־שכן עד שמצאה גם נענע, ובתוך חצי שעה הבית כבר היה מתוקתק, אחרי שטיפה וקומפרסים שהתחלפו לי על המצח.

עוד דפיקה בדלת, אחותי עומדת ובידה מגש פיצה וקולה. “אם את לא חולה ובאתי סתם מחריש, זה הסוף שלך", אמרה לי וצחקתי בקושי. היא עזרה לאמי לחתוך ירקות למרק העוף ושמעתי אותן מרכלות עליי במטבח: “חסרת אחריות, אמא לילדה, מה הבעיה להגיד שאת לא מרגישה טוב?". “את צודקת, אמא", ענתה לה אחותי, “טוב שיש לך אותי, תאמיני לי". חצופות.

הבית אוורר והרגשתי טוב יותר. אחרי שעתיים מצאנו את עצמנו משחקות מונופול, דומינו וטאקי ומוציאות אלבומי תמונות שאני שומרת אצלי ומסתלבטות האחת על השנייה. עד הערב הן היו פה, ואולי זה פסיכוסומטי ואולי לא, אבל לאט־לאט השפעת הבינה שנגד כוח כזה היא לא יכולה והחלה להתרחק ממני. בערב קיבלתי אליי את גפן כשאני עוטה מסיכה, מה שלא זר לה, כי היא נולדה לתוך זה, ושתינו חלקנו מרק ירקות, היא טעמה בפעם הראשונה שקדי מרק, ואפילו לא דרשה ממני לשחק איתה יותר מדי, כמו הבינה את מצבי. הפעם הטלוויזיה שמרה עליה, עד שהכנסתי אותה אל המקלחת ומיד אחר כך הניחה ראשה על הכר ונרדמה.

הלילה שאחרי עבר בשינה חזקה שלי ושלה, בבוקר התעוררתי לאס־אם־אס תודה מהאישה המאוהבת, היא גם שלחה לי תמונה שלה ושל בחיר לבה, הלכו לראות שיטפונות בדרום.

“תיזהרו", כתבתי לה, “יש איזה וירוס חזק שמסתובב עכשיו".
“אני יודעת", שלחה לי אימוג'י של לב, “אני נדבקתי בו, מאחלת גם לך".
חייכתי אל הטלפון הסלולרי, גם אני מאחלת את זה לעצמי.