וילה בג'ונגל | רון מיברג

בכספי הפיצויים שקיבל בעקבות תאונת עבודה שבה נתקעה ידו במכונת לישה במאפייה, קנה אבי מגרש ברמת חן שעליו בנו הוריי בית. זה היה ב־1963, ובמחיר של אצבע אחת וכף יד הרוסה עברנו מדירה קטנה ברחוב מודיעין ברמת גן לבית בפרבר עם דימוי יוקרתי. הייתי בכיתה ג' ואינני יודע לומר כיצד השפיע המעבר הזה על הקשת העלילתית של חיי. אין לי מושג.

יש סרטים שבהם חוזר הגיבור לבקר בבית ילדותו. בתסריטאות זאת אתנחתה הריונית שפותחת לצופה צוהר אל עבר רלוונטי לנרטיב שאחרת היה נסתר ממנו. לפעמים עומד הגיבור בחוץ ומביט בבית, מלא פליאה שאחרי שנים רבות כל כך נשאר הבית כפי שהיה; אם הוא נשיא או ג'ורג' קולני, מניחים לו דיירי הבית להיכנס, להסתובב בחדרים שהתרוקנו מתוכן אישי ולחפש את תחתית המדף שעליו חרט את שמו באולר.

הזמן לא נגע בבית שבנו הוריי לפני 60 שנה; הוא אחד הבתים ברמת חן הבולט בעובדה שלא שיפצו אותו, לא הרסו ובנו חדש תחתיו. אותו מבצר מרובע עם גג בטון עבה ושטוח, קירות לבנים, שביל כניסה מרוצף חלוקי נחל וחניה מקורה שאמי הוסיפה. אפילו המקש בדמות ראש אריה נשאר על הדלת. נדמה שברבות השנים שקע הבית באדמה; הוא נראה כמו החלק העליון של הבונקרים שבנו הגרמנים בנורמנדי לפני ה"אינווציון", אם אני זוכר את "היום הארוך ביותר". בנפשי בלבד מתנהל קרב בין הזיכרונות העגמומיים לרגעים הטובים. אלה ימים עצובים שמעצבים את תחושותיי, אבל אני גאה בכך שהוריי בנו בית מיוחד ששרד.

אבי מת צעיר מדי, וההלם והגעגוע אליו האפילו תמיד על אישיותה, פועלה, מסירותה וטעמה המשובח של אמי. זה היה לא הוגן כלפיה, וטוב היה אילו נחלצנו מהמלכודת הזאת מוקדם יותר. אבי השקיע בבית יד ואמי את הנשמה. חוץ מזה, כמנהג גברים בדורו, הוא היה עסוק מדי בלהיכנס לפרטים הקטנים. ודאי היה שותף להחלטה לתת לשתי ארכיטקטיות צעירות בתחילת דרכן לתכנן את הבית.

חשוב לדעת: המגרשים ברמת חן קטנים; ניצול מקסימלי של אחוזי בנייה מותיר רצועת דשא צרה המקיפה אותם והגדר נושקת לחלון השירותים של השכן. היו לפעמים ויכוחים גם על זה. מצד שני, על רצועת הדשא הצרה מאחורי הבית העמדנו בקיץ 1977 חופה ונישאנו תחתיה. על הדשא שפנה למדרכה ישבו בני דור הפלמ"ח ושרו עם גיל אלדמע באקורדיון; מאחור שתו חברים מהגרעין טקילה שהבאתי מאמריקה ועישנו. הפקקים קפצו, והקייטרינג של לבנה עמד קר בתנורים עד שאבי משך כבל מהשכנים.

הקונספציה הארכיטקטונית הייתה מהפכנית: תקרת הבטון העבה נשארה חשופה ואפורה גם בתוך הבית. היא לא שכבה על הקירות ואטמה אותם לחום וקור, אלא הייתה מונחת על קורות גבוהות; בין הקירות לתקרה נשאר רווח של סנטימטר שאמור היה לאוורר. אחד החדרים נקרא חצר פנימית; במקום קיר חיצוני נבנה שער מסורג. ברצפה היו ערוגות אדמה לפרחים ובתקרה נחתכו חרכים עבים שהכניסו אור יום.

זה היה אוונגרדי, אבל בשירותים ישבת עם הקירות נוגעים בכתפיך ואת הדלת יכולת להחזיק סגורה עם הרגל. ארונות המטבח היו בצבע כחול (או בורדו), עמד בו שולחן אוכל לארבעה והוא הסגיר את הטאץ' המיוחד של אמי עם מדפים חכמים, פרטי אומנות ואוספים מטופחים. הוריי התעקשו על קמין בסלון, עם מנדף נחושת ענק וארובה קטנה שלא שאבה עשן והרגיזה את אבי. הוריי הדליקו אותו עשר פעמים בערך. הריהוט היה דני, עם ידיות ורגלי עץ וכריות קורדרוי בצבע חום בהיר. היום זה היה נחשב רטרו נחשק. כולם ישנו על מזרני גומאוויר. כל זה בשנה שבה קנדי נרצח.

זה היה מהפכני אבל לא פרקטי. לילה אחד התעוררנו כי אבי עמד על סולם, דחף ספוגים ברווח בין התקרה לקירות וקילל. רוח שרקה בבית, נכנס גשם ונמאס לו. זה לא נעים שקונספציה קורסת. מתישהו אחרי זמני בבית נסגרה החצר הפנימית בקיר, הוריי ריצפו את הערוגות וסתמו את החרכים בתקרה. חדר טלוויזיה נשמע הגיוני יותר. עוד למדנו שאי אפשר לישון מתחת לתקרת בטון חשוף, שהיה כמו להתבונן לתוך חור שחור ביקום. התקרה הייתה מונחת לנו על הפנים, עד שעשו את הדבר הנכון וסיידו אותה.

אחרי מותו של אבי נשארה אמי בבית. בערבים כשבאנו לשבת איתה ולראות ערוץ 1, היה הבית אפל, כמו אלומת אור שהתמעטה; היא נראתה קטנה בכורסה שלה. שורשי העץ הרימו את המרצפות בקדמת הבית, היה גל פריצות ברחוב והבדידות העיקה. אמי מכרה את הבית ועברה ללב תל אביב.

פעם בעשור אני חולף על פני הבית ומשתאה שהוא עדיין שם, כפי שאמי עזבה אותו. הוא עדיין מיוחד אבל כבר אינו מסגיר את יצר ההרפתקנות של מי שבנו אותו. הבית היה ממלכתה של אמי. היא חיבבה את האיש שהביא לנו ביצים הביתה. הילדים קראו לו "בייצים!" במלעיל וחיקו את האופן שבו נהג להכריז על עצמו כאשר דחף את התלת-אופן שלו ברחוב, עמוס להתפקע במגשי ביצים. לעתים רחוקות ובמישור בלבד, הוא היה מטפס על אוכף העור המהוה ומדווש במה שנראה כשארית כוחו, מניע את גופו מצד לצד, חמסין או סערה. תמיד לבש שכבות בגדים רבות, כולן עבות וחורפיות, צעיף צמר קשר לצווארו וקסקט פרום לראשו.

עור פניו היה אדמומי ומבריק, ככורסה שראתה ימים טובים יותר; לעיניו הכחולות היה מראה מימי בהיר, כמו גל שאינו מגיע אל החוף. ידיו היו גדולות, מחוספסות ומחורצות. מעולם לא ראיתי משהו עדין יותר מאשר את "בייצים" תחת השגחתה הקפדנית של אמי, מלקט עבורה תבנית, מיטב הביצים מהמגשים הרבים שאיתם נכנס למטבח מהדלת הצדדית.

לא הבנתי בביצים וגם לא הייתי אנין טעם, מה גם שביצה אצלנו אף פעם לא הוגשה לבדה. אבל הן היו גדולות, לבנות ולחלקן היו דבוקים אניצי קש מהלול. בדיעבד הבנתי שלא הייתה עליהן חותמת של תנובה, מה שנורא שימח אותי והעצים את תחושת המרדנות הכבושה. היינו דספראדוס תחת העצים.

אמי ו"בייצים" דיברו פולנית שאינה שפה שמחה; הכל היה עצור, קפוץ ותמוה. את המשפטים הלאים שהחליפו ניתן היה לראות מרחפים במטבח הלוך ושוב ומתחברים למין נהי קולקטיבי שרק דורות עם שואה בעורפם הבינו. אמי הייתה אישה מחמירה בכל תחום ועניין, אבל הייתה לה פינה חמה בלב ל"בייצים". היא הציעה לו משהו קר לשתות בקיץ וחם בחורף.

לפעמים היה "בייצים" מתגבר על תחושת הרדיפה שלו, הרפה את עורפו, התיישב על קצה כיסא, הביט בעצבנות בדלת הפתוחה ודיבר בפולנית הכפרית שלו. אמי בחרה את מיטב אנחות ההזדהות שלה ולעתים התבוננה סביבה כמחפשת את אדריכלי הפתרון הסופי להיפרע מהם. "בייצים" מעולם לא דילג על לפרוע את שערי, למשוך בסנטרי ולהגיד משהו בפולנית שנשמע מלא חמלה. הוא יצא את המטבח בצעדים הכבדים שלו, כמישהו שהולך במים עד צוואר. אמי אמרה לי שאני לא יודע כלום ושאף פעם לא אדע איך זה להיות "בייצים". כששאלתי אותה, ענתה שאולי מוטב שכך.

בקיץ, שנים רבות לפני שהמשפחה המורחבת מצד אבי התחילה להתפורר בשל סכסוך דמים קשה ונעלמה בסדקים, הוזמנתי לפעמים בחופש הגדול לדודה ברכה. קשה להאמין, אבל מטרים ספורים מרחוב בורוכוב בגבעתיים, היו עדיין לולים ורפתות. ברכה העירה אותי מוקדם בבוקר ושלחה אותי ללול עם סל קש לאסוף ביצים. מאחורי היוזמה עמד אבי, שהתעקש שאעבוד בקיץ כדי שאראה "שכסף לא צומח על עצים". אין דברים רבים מרגשים יותר מלאסוף ביצים חמות בלול. חורה לי שאשכים שעירים ומכוערים נקראים ביצים.

מאיר שלו תיאר פעם חביתה שרופה בקצותיה שהיה מכין וכמה טעימה ויקרה ללבו היא הייתה. סופרים מזייפים אורגזמות מילוליות בלי שהתכוונו לכך. עבור מי שאכל ביצים בכל צורות ההכנה ובכל העולם, יש התאמה מלאה בין ביצייה כהלכתה והדימוי שהוא מבקש להקרין. סבתא חנה ידעה להכין שתי חביתות מביצה אחת, במרגרינה. שנים ניסיתי לשכנע אותה להגדיל לי את הכמות, במיוחד בימי הצמיחה הפתאומית שלי לגובה, אבל היו לה הוראות מחמירות מאבי שספר לי קלוריות ולא סמך על אמו שלא תחרוג. "לא לגעת!", צעקה סבתא כאשר מישהו תמים ושבע נכנס בבוקר למרפסת והביט בשולחן, "זאת החביתה של רונל'ה".

אין בוקר שבו אני מתעורר ולא מתכנן כיצד אכין לעצמי ביצה רכה, אניח אותה באחד הכנים המיוחדים לביצים שאספתי ברבות השנים, אקטום את ראשה הצר במספריים מיוחדים, אטבול בה קצה טוסט כמו כל אחד מהשחקנים הבריטים שגילם את צ'רצ'יל ואשכנע את עצמי שהחיים שווים מאמץ נוסף. Coddled egg, ביצה שמבשלים בכלי חרסינה מיוחד עם מכסה הברגה מנירוסטה וציורי פרחים עדינים, הכנתי פעם אחת. זה היה פחות משקיוויתי, אולי משום שהמים שבהם התבשל הכלי חדרו לתוכו. אבל אני משוכנע שתהיה לי פעם ביצה כהלכתה.

רוזה, התופרת הגדולה בשמלה הפרחונית והאלרגיה הכרונית, התייצבה אצל אמי פעמיים בשנה. אמי קנתה בדים בדרום תל אביב; לפעמים נדמה שהבדים נועדו לווילונות, בשל עוביים ומשקלם, שאין בזאת רמיזה שלאמי היה טעם רע חלילה. היה לה טעם טוב של אצילה פולנייה שהגיעה לישראל כנערה והטמיעה את הנופך המקומי של המראה והאקלים הקיצי. בהמתנה לרוזה, הכינה אמי סקיצות ורשמה לעצמה הערות כיצד להסביר לתופרת המיתית לאן היא חותרת אופנתית.

אני מתגעגע להוריי, שנמוגים בזיכרוני שעה שאני מנסה לאחוז בהם. לרוב אנחנו זוכרים כיצד נראו והתנהגו בסוף; הרגעים הגדולים, מיטב הלהיטים, הופכים מטושטשים. הם שבים במלוא אחריותם וסמכותם עליי ברגעים נדירים ושוברים את לבי. את הבית ברמת חן עזבתי ב־1972 ומאז לא גרתי בו. האנשים היקרים אינם, אבל הבית עדיין עומד שם כקריאת תיגר ארכיטקטונית. אין לי ספק שהוא שוקע.