דמוקרטיה - רק כשהשמאל מנצח. זו התובנה המרכזית מקמפיין ההפחדות שפוקד את מדינת ישראל מאז שלמעלה משני מיליון אזרחים בחרו באופן דמוקרטי בממשלת ימין. כן, על מלא. את קמפיין ההפחדות מהלך האימים בדמות "קץ לדמוקרטיה" והפיכתה של ישראל לדיקטטורה מתאמצות להזריק לנו לוורידים, בין היתר, המחאות המתוזמרות של מי שמסרבים להפסיד בכבוד וצורחים מרוב חולשה כי איבדו את השלטון.
המחאות שקמו בתואנת ההתנגדות לרפורמה המשפטית, מבטאות למעשה היסטריה ומרמור של מחנה פוליטי שמסרב לקבל את תוצאות הבחירות - הדמוקרטיות - במדינת ישראל. הן מדיפות ריח של עשירים מדושני עונג עם כוח פוליטי ומשפטי שמתדלקים אותן. כל לשעברניק שנזרק ממחנה הימין, או התהפך לפתע בדעותיו, מופיע בהן עם משנתו כמנהיג מטעם עצמו וזוכה לבמה חמה ואוהדת. קוראים לזה אתרוג, אבל אפשר לקרוא לזה גם "אל תחשבו שכולנו מטומטמים".
מחנה השמאל שולט כבר עשרות שנים בתקשורת, באקדמיה, בכלכלה, בהייטק ובתרבות. כעת, ומשום שהתפרק בתוך עצמו, הוא מפמפם לציבור ש"הלכה המדינה" והנה ממש תכף ישליכו פה להט"בים מהגגות ויסתמו לנשים את הפה באמצעות מסקינגטייפ. מחאת ההייטקיסטים היא סימפטום נוסף לכפיית דעה פוליטית שמובילה ללחץ חברתי פסול במקום עבודה. רבים מהתומכים בממשלה החדשה הם חלק בלתי נפרד מתעשיית ההייטק, אך המחאה למעשה מאלצת אותם להסתיר את דעותיהם הפוליטיות. כשאתה מבין שהפרנסה שלך ושל משפחתך תלויה בעניין, אתה הופך לבן ערובה פוליטי בידיו של המעסיק, וזה יכול ללכת להפגין באופן עצמאי במוצאי השבת.
ריבים בתוך הבית הם דבר טבעי, ואגו של מפסידים הוא דוחה אבל חלק מהחיים. מכאיבה לי במיוחד העובדה שהשנאה של המחנה המפסיד הפכה כה אובססיבית, עד לרמה שיהודים וישראלים מתוכנו פשוט מזיקים למדינה ולא בוחלים גם בניסיון להוציא את דיבתה בעולם. כי אם העולם לא שונא אותנו מספיק, מתוך תוכנו מפמפמים לעולם ולאלה שעדיין נחשבים לבעלי בריתנו את קמפיין ההפחדות - ומעודדים אותם לפגוע בנו כלכלית. כמה הרס עצמי.
עכשיו להשקיע בעם
ממשלה חדשה, הזדמנות חדשה, ועכשיו זה הזמן להוכיח שהשמאל־מרכז טועה. חששות מפזרים בעזרת הישגים, ודאגה לכל אזרח במדינה, גם למי שלא הצביע בעבורכם. תראו לנו שפוליטיקה היא לא רק לדאוג לכמות המצביעים הבאים שלכם בפריימריז, או לנראות חיובית בתקשורת - אלא בעיקר לספק את צורכיי האזרחים ולכבות את אש ההפחדות בעזרת מבול של ביצועים והצלחות.
ממשלה שעובדת באופן שנוגע בחיי האזרחים היא ממשלה שמפזרת חששות. הצעות חוק ראשוניות שעוסקות ברחצה נפרדת לגברים ולנשים בשמורות טבע, או כוונות לעדכן תוכניות לימודים, הן בהחלט לא הדבר הדחוף ביותר במדינה שסובלת מבעיות משילות וביטחון אישי, יוקר מחיה, מחסור במורים ובסייעות במערכת החינוך ומערכת בריאות עם תורים בלתי נסבלים וצוותי רפואה שצריכים לקבל את התנאים הכי טובים שיש בשכר ובשינה.
במקביל לרפורמה המשפטית שהממשלה עוסקת בה במרץ, יש עוד כל כך הרבה תחומים ונושאים שיכולים לשפר את איכות החיים ואת חיי היומיום של אזרחי מדינת ישראל. מספיק עם רפורמות נוצצות שאולי ייצאו לפועל עוד כמה שנים, בהנחה שהשר שייכנס למשרד לא יגנוז אותן.
חינוך, תחבורה, בריאות, דיור זה עכשיו. כאשר תחזקו את השטח, הוא יחזור לתת לכם גיבוי. ברגע שהחלטות שלקחתם יחלחלו מהממשלה אל העם, הן יעקרו את המחאה, משום שהן לא יצדיקו את הטענה שהממשלה מנותקת.
תוכיחו שהכוח הפוליטי שניתן לכם כבר משפיע על מחירי הדלק, על המחירים בסופר, על איכות הסייעות בגני הילדים, על התשתיות בכבישים, על משטרה חזקה שמחזירה את ההרתעה ואת המשילות, על תוכנית אמיתית להקלה במחירי הדיור. שחררו כוח לרשויות המקומיות וחזקו אותן. ראשי הערים והרשויות מכירים הכי טוב את התושבים שלהם ויודעים מה מיטיב עמם.
הפקידו בידיהם את הכוח להצלחה. זו גדולה של מנהיגים - לדעת להאציל סמכויות. במגיפת הקורונה ראינו את השפעתו של השלטון המקומי. הוא קרוב יותר אל האזרחים מכם מבחינה גיאוגרפית. תשתמשו בו. הצלחתו הצלחתכם.
ומילה טובה על הפעילות באיראן. כמובן לפי דיווחים זרים. לפני שדואגים לחיינו במדינה, צריך לדאוג שתהיה לנו כזו, מול האיומים של אויבינו שמבקשים להשמידנו. השבוע חלקם קיבלו תצוגת תכלית ליכולות הביטחוניות של ישראל (כמובן לפי פרסומים) שעמדו באחת מהבטחות הבחירות של הממשלה. כעת, נא לדאוג לקיים את השאר.
איך שגלגל מסתובב לו
בחיים עצמם, כמו בפוליטיקה, העסק דינאמי. מי שלא רצה את אריאל שרון כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון, ומי שלא רצה אותו שם קיבל אותו כראש הממשלה. בגיל 22, בעודי ספורטאית לשעבר וסטודנטית אמביציוזית לתקשורת, עיתון "מעריב" פתח בפני את שערי התקשורת ככתבת ספורט. מערכת היחסים הבוסרית הזו הסתיימה לאחר שנה בשיברון לב ובשיעור לחיים, והבעיטה שחטפתי רק העיפה אותי גבוה יותר למסע ייחודי, אכזרי, תובעני, קשוח, מרגש, מחמיא, מכובד ומשפיע בעולם התקשורת.
15 שנה אחרי הפרידה הדרמטית, מי שלא רצה אותי ככתבת ספורט מקבל אותי כפרשנית פוליטית. אני מחבקת באהבה ובגאווה את האקס המיתולוגי שנשארתי כתובה בלבו, מסתבר, ונרגשת להיפגש איתו ואיתכם מעכשיו בכל סופ"ש. שבת שלום ומבורך!