אבא שלי כבר כמעט לא רואה, כתבתי לכם טור על זה לפני שמונה או תשע שנים, בדיוק כשהתחלתי לכתוב ב"מעריב". הטור הזה לא בהישג ידי כרגע, אבל אני זוכרת שציינתי בו שבאחת הפעמים האחרונות שעבדתי עם אבא שלי במונית שלו (“עבדתי", משמע ישבתי על ידו והקשבתי לו כשהוא מצחיק את הנוסעים בבדיחות קרש כמו “הכנסתי את חמותי להריון", או “תנו לגבר הספרדי וודקה ולגבר האשכנזי חלב") נכנסו זוג נוסעים אל המונית, הביטו בי, לחשו משהו ואז הביטו שוב ושאלו “את מרסל?".

“כן", הסתובבתי אליהם. גבר ואישה, מבוגרים ממני בעשור לערך, לא הבנתי מה הם רוצים. “אנחנו קוראים את הסיפורים שלך בפייסבוק, איזה יופי!". אז עוד לא הייתי מוכרת בכלל, אף אחד לא זיהה אותי לפניהם, אני זוכרת את אבי עומד מול הרמזור האדום, אוחז בראשו ומברך, “אלוהים שישמור, אלוהים שישמור, איזו גאווה", והם מחייכים ואני מאושרת.
אחרי הנסיעה הזאת עשינו עוד שתיים, ובכסף מכל אלו הוא קנה לעצמו טוסט נקניק מאלישע ולי סושי מהבוטקה ברוטשילד פינת אלנבי.
לא עליתי איתו עוד למונית, כמה שבועות אחר כך ירד ממנה בהוראת בית משפט ולא שב עוד. במקום זה רכש לעצמו קלנועית קטנה, שעליה הוא נוסע עד היום יחד עם ג'וניור, כלבו הזקן, ובלבד שלא יירד לגמרי מההגה.

היה בי קצת כעס כלפי אבי, הרי ביני לבינו תמיד היה משהו אחר, חזק יותר, הוא זה ששר לי בלילות את “בת הדייג" ואת “דוגית שטה" אה, גם את “על שפת ים כנרת" וגם את “איזה יום יפה" של גשר הירקון, שיר שכל קשר בינו לבין שיר ערש מקרי בהחלט.

הוא זה שפיטם אותי בבורקס, קובות מטוגנות, סנדוויצ'ים מושחתים והמון חטיפים, ואם הייתי מסרבת או אומרת שאני שבעה, הוא היה נעלב.
הוא זה שטייל איתי בארץ, הראה לי את נופיה ובדרך חד לי חידות על ארץ ישראל ועל ההיסטוריה והתנ"ך.

ברגע שילדתי, פתאום נעלם לי. לא דפק על דלתי, לא הגיע לבקר, ואת בתי הכיר רק דרך סיפורים שלי וקטעי וידיאו ששלחתי אליו. זה לא בגלל זקנתו או בשל חוסר אונים מסוים, הצעתי לא פעם לשלוח לו מונית על חשבוני או לבוא לקחת אותו בעצמי, אבל הוא מעדיף את המעגל הקטן שלו, הבית, בית הכנסת, כמה חברים.

לא מזמן הפתעתי אותו. באחת מהשבתות בצהריים לקחתי את גפן אל בית הכנסת שבנה סבי ז"ל, שם אבי משמש כגבאי. החניתי את האוטו רחוק ליתר ביטחון וככה צעדנו אני והיא, יד ביד, ושרנו איזה שיר. “עכשיו צריך להיות בשקט", אמרתי לה, “זה בית כנסת".

“ששש ירח", השיבה אליי, ירח מסמל בשבילה לילה, ולילה זה שקט. כשנכנסנו, ישב אבי עם עוד כמה מתפללים והם למדו תורה ואכלו חמין של שבת. לא ארבה במילים ובסיפורים, אבל כשניגשתי אליו, הוא לא זיהה אותי וגם לא את ילדתי, ראייתו החלשה והלא ברורה - הפרידה בינינו.

אחרי שהסבירו לו מי אנחנו, בכה נורא, ומיד הגיש לנו אוכל. דילגתי על שנת הצהריים של גפן, והיינו אצלו בבית עד הערב, שיחקנו, שרנו ואפילו רבנו כשהוא דחק בי להגיע כבר לפרק ב' ולהביא עוד ילדה אל העולם.

בשישי האחרון העזתי. מסיבת יום ההולדת של גפן תוכננה לשבת, אלף פעם הזמנתי אותו לשבת, ואלף פעם ואחת הבריז לי. הפעם לא ויתרתי לו. “אבא", אמרתי לו, “אני לא יודעת איך אתלה את כל הקישוטים, מי יחזיק אותי מאחורה, צריך לתלות אותם ממש גבוה".
“לא לא, שלא תעזי!", אמר, “רגע, אני יוצא מהתפילה".

“אל תדאג, אבא, אני אסתדר, תתפלל!", חייכתי לעצמי. ידעתי שאם יש משהו שהוא חרד אליו, זה לשלומי ולבריאותי.
“מתי יום ההולדת?", שאל.
“בשבת", עניתי.
“בעזרת השם, בעזרת השם, אבל אני לא נוסע בשבת, אל תכעסי עליי".
“אני יודעת, אבא, אני אסתדר, אל תדאג", ניסיתי לנחם.

“את יודעת מה", חשב רגע וחייכתי לעצמי, “אני אבוא אלייך בשישי, אבל אל תכיני הרבה, מרסל!".
“לא, אבא, נראה לך?", אמרתי, “בשבת יום ההולדת, אין לי זמן לבשל".
“בשבת אני אעזור לך עם הכל ואשאר, בסדר?", שאל.

“בסדר, אבא", עניתי, “כל הכיסאות שלי בבית רופפים, אז תחזיק חזק", שיקרתי שוב כדי לוודא שהוא לא יבריז לי.
“וואי וואי, לא עלינו, אל תדאגי, אני אביא כיסא מבית הכנסת".
לא מאמינה שהכנסתי את בית הכנסת לזה, איזו התגרות בגורל.

בשישי בערב ישבנו סביב שולחן הקידוש אני, הוא וגפן. כשבירך את “בורא פרי הגפן", צעקתי “אמן!", והיא אחריי כי שמעה את שמה. אחר כך התעקשה לחבוש כיפה ואיתה נשארה כל הקידוש, ממש נשות הכותל.

הוא שר לה שירי שבת, היא דפקה במזלג על השולחן. הגשתי מפרום, עוף, אורז, סלטים ולקינוח עוגת תפוחים שקניתי בשוק של רמלה. אל תשאלו אותי מתי היה לי זמן לכל זה, אני לא יודעת, וגם את הטור הזה אני מגישה באיחור בגלל אפיסת כוחות.

בבוקר השבת אכלנו ג'חנונים ודיברנו. אחר כך עליתי על כיסא כדי לתלות את השלט “יום הולדת שמח, גפן" והוא אחז בי מאחור. כשחוט סורר נכרך סביב ירכיי, הוא צעק בפאניקה מטורפת “אל תיכנסי לפאניקה! אבא פה, אל תזוזי". כמובן שבסוף נפלתי. ולחשוב שהוא היה צנחן.

לא הרבה אחרי כן ראיתי שאפסו כוחותיו. הוא סירב להיכנס אל החדר ולפרוש לשנת צהריים, במקום זה הבאתי לו כרית ושמיכה, מפזר חום, הכנתי לו תה עם קמומיל וחתכתי לו פירות. חלצתי את נעליו וראיתי שטוב לו.

“אבא, הבית שלי פתוח, רק תבוא אלינו יותר", ביקשתי.
“אני מבטיח לך, באמת מבטיח", אמר ואכל ענבים. ידעתי שהוא קצת מחרטט, עובדה שכשהסתובבתי לערוך את שולחן יום ההולדת הוסיף: “אבל בלי נדר, כן? אל תתפסי אותי במילה".
גפן אמרה בפעם הראשונה “סבא יוסי", צחקה איתו, הציקה לו, וכשעשיתי לה מקלחת, נכנס ושר לה את "בת הדייג", נשכתי את שפתיי.

חגיגת יום ההולדת הייתה מפוצצת באנשים, אמא שלי הכינה פריקסה לכולם, הגיעה מפעילה נחמדה, גפן קיבלה המון מתנות ואפילו שיתפה פעולה והניחה את הידיים על עיניה כמבקשת משאלה.
כשכולם הלכו, נשארו אמי ואבי אחרונים, הכנתי להם קפה.

“מרסל, תגידי", פתאום נחה עליו הרוח, “את זוכרת את הילדות שלך?".
אמי, גרושתו, לה אין כוח לשיחות נפש ובעיקר לא אם הוא מנחה אותן, ענתה ישר: “אתה רפי רשף? מה זה השאלות האלו? הילדה שלך גמורה מעייפות, לך תביא לי את המטאטא".
כמובן שלא הסכמתי שינקו לי, הזמנתי מונית ושלחתי את שניהם הביתה, כל אחד לביתו שלו כמובן.

אחרי חצי שעה צלצל הטלפון. “מרסל, רציתי להגיד לך שהיה מאוד יפה", היה זה אבי.
“תודה, אבא", עניתי לו, “היה לי כל כך כיף איתך".
“מרסל, אני חייב להגיד לך משהו, אבל אל תיפגעי ממני", המשיך.
“מה קרה, אבא?".

“שמנת מאוד, חבל עלייך", הוריד לי ברגע את הביטחון, ואז הוסיף: “השבוע תבואי לאסוף אותי ונלך לאכול חומוס טעים, פתחו פה לידי חדש".
צחקתי מאוד, והוא לא הבין למה. לא יודעת מאיפה שלחו לי את ההורים האלו.

ניתקנו את השיחה ושכבתי מפורקת מעייפות על הספה. הרחתי את הבושם שלו, ריח בית הכנסת, הטיולים בשבת והילדות. מזל שבשביל לראות זיכרון, לא צריך עיניים.