שיאה של הסופה ברברה נמדדו בתל אביב 10 מעלות. אמצע הקיץ במונחים של אירופה. עץ נפל על רכב לא רחוק מהבית שלי והפיגומים, המנופים ושלל חומרי הבנייה של שכונת הפינוי־בינוי שלנו התנדנדו באוויר במשך שעות ארוכות. רעש המתכות שהכה בבטון החשוף הוא שהפריע לי לישון. 

אפוקליפסה בגרוש. סופה שהשתמשה באביזרים תיאטרליים כדי להעצים את עצמה. לא רעידת האדמה, לא הרעמים, לא הברד שהכה על החלון כמה דקות וחדל. ברברה לא הייתה סופה דרמטית ומפחידה. אם היא הייתה מתרחשת בניינטיז, היו קוראים לה פשוט חורף. 

אפילו בסופה הגדולה של 1992, שבה ירד ברד שנראה כמו שלג על תל אביב, זה היה סיפור של חורף לא יותר. לא כי אין אסונות טבע במדינה שבה מדי שנה מתריעים על אזורים מועדים להצפות, ושתשתיות בסיסיות לניקוז מים הן לא משהו שהציונות מכירה בארץ המדבר הצחיח. אפילו רכבת הם לא מצליחים לבנות פה, אז מערכת ניקוז?

מי שהיה פה אז יודע לומר “לא היה חורף כזה מעולם", כמו שהוא יודע להגיד “לא היה חום כזה בשנות ה־70". אלא שבסך הכל זה הגוף שלנו שהשתנה. תמיד היה פה חם, אנחנו פשוט התבגרנו וכבר לא יכולים לסבול את הלחות של הקיץ. היו פה חורפים קשים וגשומים יותר. אנחנו פשוט התבגרנו וקר לנו מדי מכדי לצאת לאימון כושר בשיא הגשם. 

רק לפני חודש הייתי בים עם בגד ים. אמצע ינואר. יומיים וחצי של חורף שיתקו כמעט את כל המשק. שיעורים שבוטלו ופגישות שעברו לזום לא הופכים את החורף לקשה, או את מזג האוויר לסופה שצריך לתת לה שם. יש לומר שהשם ניתן לה על ידי היוונים, שספגו את רובה, ואנחנו רק את השאריות. 

לא שהיה נעים להסתובב בחוץ, אבל אני תוהה מה היה קורה לו היו מניחים את דיווחי הדרמה ולא משתמשים במשפטים כגון: “חזית אימתנית עושה את דרכה לגוש דן מכיוון הים", ופשוט מדווחים בתחזית בסוף מהדורת החדשות שצפויים יומיים קרים, עם רוחות חזקות וגשם שוטף. בלי מילים גדולות, בלי "סופה", בלי "סערה", בלי "סכנת הצפות", בלי "חזית אימתנית", בלי "סכנה" כלשהי. פשוט חורף. 

תמיד אומרים שהתקשורת אשמה. ואני אף פעם לא מרגישה נוח לירוק לבאר שאני מתפרנסת ממנה. אבל לא היה אפשר להעביר משדר בטלוויזיה בשבוע האחרון בלי להוסיף אלמנט פאניקה נוסף שידביק את הצופים למסך. סופה בדרך. סופה שלא נראתה כמותה בדרך. 
סף הריגוש שלנו הולך ועולה עם השנים. גם סף הפחד מאסונות. תמונות של אנשים לכודים מתחת להריסות של רעידת אדמה כבר עוברות אצלנו כמו עוד פרק בסדרה. 

לא רק התרעת סופה איומה כיכבה במהדורות החדשות, גם רעידת אדמה נוראית. מיד נשלחו כתבים לאזור האסון. לא סתם אסון, אלא כזה שלפי כל הדיווחים בוא יבוא ועוד איך יבוא גם אצלנו. עורכי תוכניות החדשות מתרגשים. אפשר לראיין מומחים, להפחיד עוד ועוד את בני האדם הספונים בביתם כשסופה עם שם של כוכבת מחזות זמר מכה בחוץ ומאיימת לפגוע בנו. 

תמיד תהיתי מה קורה עם הברים מתחת לבית שלי ברגעים של סופה. אז שמתי כובע וצעיף וירדתי לראות אם יש אנשים אמיצים שירדו לשתות בירה כשברברה הגיעה לאפס את העולם. בסוף עצרתי בחדר המדרגות. אל תחשבו שאני חכמה גדולה, גם אותי מזג האוויר מנהל. בכל זאת, אמרו שיהיו רוחות של 100 קמ"ש והזהירו מריבועי זכוכית שעפים מהמגדלים. 

וחוץ מזה, עדיף להיות בבית, מול מפזר החום. זה לא שאנחנו אירופים, ששלג זה הלחם והחמאה שלהם וסופות כמו ברברה שותים עם הקפה של הבוקר. אנחנו מזרח תיכוניסטים מפונקים. לנו יש סתם מלחמות, איראן, חיזבאללה, חמאס, טרור פנימי, מלחמת אחים. ברברה הייתה אמורה להיות קטנה עלינו. 

יש משפט שחרוט לי מהילדות, ואני הולכת איתו מאז ועד היום: אם לא היו מלחמות או דרמות, היינו הורגים פה אחד את השני. לא נעים לומר, אבל אולי זה לא מזג האוויר שכמוהו לא חווינו, אלא אנחנו שהתפזרנו לקצוות ואיבדנו את האמצע. אנחנו לא צריכים מלחמות או דרמות בשביל להרוג אחד את השני, אבל בלעדיהן (ואת זה סיפרה ההיסטוריה) פשוט אין לנו יכולת קיום.