ג'.ק סופרסטאר | רון מיברג

"הוא היה קשוח. הוא הטיל אימה. ג'ימי קרטר היה כנראה הנשיא האינטליגנטי, החרוץ והמוסרי ביותר ששכן במשרד הסגלגל בבית הלבן במאה ה־20". את ההערכה הלא פופולרית הזאת על הנשיא ה־39 של ארצות הברית כתב קאי בירד, חתן פרס פוליצר ומחבר "The Outlier", ביוגרפיה מרתקת, חושפנית ומפתיעה על קרטר. ביוגרפיה ששוחה בעיקר נגד הזרם העכור של סלידה ומשטמה שבו נתקלה נשיאותו של קרטר.

קרטר היה כנראה הנשיא הלא מובן ביותר במאה שעברה ומי שהממסד הפוליטי והאינטלקטואלי התקשה לעכל. ליברל דרומי שראה בגזענות שבתוכה גדל את החטא הקדמון. הוא היה מושל פרוגרסיבי של ג'ורג'יה ונלחם בעד שוויון זכויות כל חייו. קרטר רכש את אהדתו של העיתונאי הנטר תומפסון, מי שתיעב שיטתית את כל הנשיאים ובז לשאפתנותם החולנית לשררה. קרטר קנה את אהבתו כאשר ציטט בהרחבה את בוב דילן בכנס עורכי דין ב־1974, שתומפסון נקלע אליו במקרה אבל נאומו של קרטר גרם לאוזניו להזדקר.

קרטר ירש את הריסות ווטרגייט, והנזק שנגרם למוסד הנשיאות; את אמריקה שנה אחרי הסתלקותה מווייטנאם; את ההתפכחות המרה מייחודה של אמריקה כאומה מוסרית ודמוקרטית שאינה עושה רע, "המדינה הטובה בעולם". אמריקה הייתה מוכנה לגאולה, אבל לא בדמותו של פוליטיקאי דתי עם אינטגריטי אישי בעל רף גבוה. קרטר הבטיח לא לשקר לאמריקה, ולהבטחה הזאת היה חלק בהתרסקות נשיאותו אחרי קדנציה אחת. המוטו שלו היה: "תפקידה העצוב של הפוליטיקה הוא להשכין צדק בעולם חוטא".

המהפכה של חומייני באיראן ובני ערובה אמריקאים חיסלו את עתידו. הם הוחזקו בשבי 444 ימים, ולמרות האומץ לצאת למבצע חילוץ, זה היה כישלון אומלל שהסתיים בהתרסקות מסוקים ושמונה חיילים מתים. על פי השמועה העיקשת ביותר בוושינגטון שטרם נכתבה כעובדה, ביל קייסי, מנהל קמפיין הבחירות של רונלד רייגן, פגש בגיחה סודית למדריד בקיץ 1980 נציגים של חומייני ובכך גרם להתמשכות משבר בני הערובה. הם שוחררו כמתנה להשבעת הנשיא הנבחר רייגן.

כמי שחי באמריקה כל נשיאותו של קרטר, אני יכול להעיד שזה היה קשה. מהתורים לדלק ועד דרישתו להוריד את התרמוסטט הביתי. מדבריו הקשים על ה"חולי של אמריקה" ועד החלטתו הלא פופולרית להחזיר את תעלת פנמה לבעליה במועד שנקבע.

אבל הוא היה מי שמינף את אומץ לבו של אנואר סאדאת ובואו לירושלים ונשבע להשכין שלום בין ישראל ומצרים. ישראל, כדרכה, למרות תקופת שלום ארוכה ושקטה, נטרה לו טינה ולא הייתה אסירת תודה. גם משום שאמר שישראל טעתה כשהמשיכה לשלוט בפלסטינים וקרא לתהליך "הדרך לאפרטהייד". הוא חזר בו מהאמירה הזאת אבל לא שינה את דעתו בדבר מציאת פתרון לסכסוך.

"Thirteen Days in September", מאת חתן פוליצר לורנס רייט, מתאר בפירוט שקדני את 13 הימים של פסגת השלום בין ישראל למצרים, שנערכה בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. הספר מתאר את הפסגה מנקודת מבטו של הנשיא קרטר, שאלמלא אמונתו הדתית ותחושת השליחות שלו, כולל על חשבון קדנציה שנייה והתמקדות יוצאת דופן בנושאי חוץ בימים עמוסים בנושאי פנים, הייתה הפסגה מסתיימת בכישלון מהדהד וממשיכה את מעגל האלימות.

ביקור סאדאת בירושלים היה מקרה נוסף שבו לא סיפק ה־CIA את הסחורה במידע מוקדם. ההחלטה התקבלה בראשו של סאדאת ללא שותפים. שתי המדינות לא התקדמו במהלך השנה שחלפה מאז הביקור, וקרטר, אדם בעל אמונה דתית יוקדת, בא להציל. הוא האמין שבידוד שתי המשלחות באתר החופשה הנשיאותי ביערות מרילנד, יכפה על המשתתפים ריכוז, ירחיק אותם מגירויים חיצוניים ויתנהל מחוץ לעיני התקשורת. מכיוון שהיה ידוע לו מעט כל כך על שני המנהיגים, קרטר הורה ל־CIA להכין פרופילים פסיכולוגיים וביוגרפיים של השניים.

אחד היה מכונה טרוריסט יהודי בעברו, שפעל נגד הבריטים; השני מעריץ מצרי של היטלר. נתוני פתיחה קשים, במיוחד על רקע המקום שתפסה השואה בתודעתו של בגין. בפגישות מוקדמות עם השניים מאז בחירתו, גילה קרטר שהוא אינו מחבב את בגין. המנהיג הישראלי לא דיבר בגובה העיניים, נטה לנאומים ארכניים שהתחילו באירוע היסטורי מרוחק, הרצה לבני שיחו ולא שוחח איתם וניסה להגיע להסכם שלום בלי לשלם את מחירו המלא.

בסאדאת מצא קרטר מנהיג עממי, עם אמונה דתית שהדריכה אותו, בעל גינונים בריטיים אך איש אמת שדיבר דוגרי. למרות העדפתו האישית הצליח קרטר להישאר מתווך הוגן, מה שלא ניתן היה לומר תמיד על בגין, שלא התנזר משיפוץ העובדות. כמו בפעם שבה סיפר שהוא מכיר את הטרור הפלסטיני מידע אישי משום שבנו בני בגין נפצע בפיגוע. בגין כיוון לפיגוע באוקטובר 1966 ברוממה, שבו התפוצצו מטענים בשני בנייני דירות סמוכים. ארבעה ישראלים נפצעו, כולם באורח קל. בני בגין ומשפחתו התגוררו באחד הבניינים הללו, אבל הם לא היו בין הפצועים, כתב רייט.

הישראלים הגיעו לקמפ דיוויד בתחושה שהפסגה תארך ימים ספורים בלבד ושלא יגיעו בה להסכמה. המשלחת הגיעה ללא ניירות עבודה, ללא עמדות פתיחה או נקודות למשא ומתן. אחרי שנעל את הפגישה הראשונה ב־11 בלילה בתום דיון ארוך וחסר תכלית, חזר קרטר זועף לחדר השינה בבקתת Aspen ודיווח לרעייתו רוזלין: "אני חושב שאין לבגין כל כוונה להגיע להסכם שלום".

בניגוד לבגין הנרגן, מלא הקובלנות ונטול שמחת החיים, היה סאדאת עבד לסדר יום נוקשה שנועד להרגיע את עצביו ולהיטיב עם בריאותו. שני המנהיגים סבלו מבעיות לב. סאדאת נהג לישון עד תשע בבוקר. כאשר התעורר, אכל כפית של דבש עם כוס תה ונענע. הוא התפלל, התקלח והתגלח וחזר למיטה כדי לעבור על העיתונים עד ארוחת הבוקר - לרוב יוגורט או פאפיה עם דבש. אז התלבש ושתה לעתים כוסית או שתיים של וודקה וטוניק כדי להאיץ את הדופק.

בשלוש־ארבע השעות הבאות קיבל סאדאת אורחים וקרא מסמכים. בטענה שהוא נוטה להצטנן בקלות, אסר סאדאת על שימוש במיזוג אוויר ולא משנה כמה חם היה. במשך שעה כל אחר צהריים, הוא שכב על הרצפה בחדר השינה כשצעיף מכסה את עיניו. כחלק ממשטר הדיאטה שלו דילג סאדאת על ארוחת צהריים אף שלא הפסיק לעשן מקטרת שלא משה מידיו.

כל יום צעד ארבעה קילומטר בקצב מהיר. הספורט היחיד שהרשה לעצמו היה פינג פונג. אחרי הצעדה חיכו לו עיסוי, אמבטיה ותנומה שממנה התעורר בשבע בערב. אז שתה כוס תה ואכל ארוחת ערב קלה. הוא חזר לעבודה עד תשע, שעה שבה לבש פיג'מה והגיש לעוזריו את רשימת הסרטים שבהם רצה לצפות, בעיקר מערבונים שמהם נהנה עם כוס וויסקי.

בגין לעומתו, בחל בפעילות גופנית אך בניגוד לסאדאת הצליח להיגמל מעישון. הוא נטל תרופות שונות לסוכרת ומחלת לב שהתישו אותו והשפיעו לרעה על מצב רוחו. הוא העדיף לאכול עוף מכובס וקוטג', ושתה תה ללא הפסקה בסגנון הרוסי, עם קוביית סוכר בין שיניו. ה־CIA תרגם לאנגלית את "לילות לבנים" ו"המרד", שני הספרים שבגין כתב וקרטר קרא.

הפסגה הידרדרה להאשמות הדדיות ולדו־קרב קולני מיומה הראשון. כאשר איבד את שלוות רוחו, קרא סאדאת לבגין "פרימייר" במקום "פריים מיניסטר", הרגל שהרגיז את בגין. סאדאת האשים את בגין בכך שאינו חפץ בשלום כלל. כשהוא תוקע את אצבעו בחלל הרעים סאדאת: "פרמייר בגין, אתה רוצה אדמה!". שניהם היו סמוקים מכעס וקולם רעם. רוזלין קרטר, שהייתה בחדר הסמוך, שמעה אותם צועקים זה על זה מעבר לקיר. סאדאת דפק על השולחן והכריז כי השטחים אינם פתוחים למיקוח.

במשך 30 שנה טען, חיפשה ישראל ביטחון, סוף לחרם הערבי והכרה בה. והנה זה מונח על השולחן. אם בגין ימשיך לאחוז בשטחים, יגיע הדיון לסיומו. "ביטחון כן! שטחים לא!", צעק סאדאת. אף ישראלי לא יישאר בסיני. השטח המצרי יגולח מישראלים. נוכחות מתיישבים יהודים בסיני, אמר בגין, אינה פוגעת בריבונות המצרית. גם בתוך התפרצויות הכעס הללו נקלעו שני המנהיגים לרגעים משעשעים. הם התווכחו בקלות דעת בשאלה מי אחראי למסחר בחשיש בין ישראל למצרים בסיני וגעו בצחוק.

עזר ויצמן: "סאדאת רצה לכבוש את השלום בסערה...בגין העדיף לזחול אינץ' בעקבות אינץ'. הוא לקח את חלום השלום וטחן אותו עד דק. אבקה יבשה של פרטים, סעיפים ליגליסטיים וציטוטים מהחוק הבינלאומי".
עליזה ומנחם בגין ערכו קבלת שבת באולם הקולנוע בקמפ דיוויד. מוושינגטון הובאו חלות, גפילטע פיש וכיפות. בשעה שבגין תרגם לרוזלין את מילות אחד השירים, היא שאלה אותו כמה שפות הוא מדבר. בגין השיב שהוא מדבר שוטף את כל השפות הסלביות, כולל רוסית ופולנית. וגם גרמנית, אנגלית, עברית וצרפתית.

הוא קורא איטלקית ולטינית. בגין לא התעניין בספורט, לא שתה אלכוהול ולא ירה ברובה מימיו. הוא לא אהב לראות דם והיה מסיט את עיניו כאשר שימש כסנדק בברית מילה. הוא אהב מערבונים. בבית צפה בסדרות אמריקאיות כ"סטרסקי והאץ'", "הוואי 5-0", "קוז'אק" והחביבה עליו ביותר - "דאלאס".

בגין הגיע לקמפ דיוויד בתחושה שיש לו הכי פחות מה להפסיד, אך מהר מאוד הבין כי טמן לעצמו פח. לא היה לו שום דבר חדש להציע. המשלחת הישראלית הגיעה לפסגה לא מוכנה, ללא הצעות אלטרנטיביות וללא חומר רקע. בשעה שסאדאת הציג מסמך מנוסח בקפידה ובו דרישותיו, לא השכילה ישראל להציג מסמך נגדי. את החלל הזה מילא קרטר כאשר ניסח נייר עבודה אמריקאי בן 17 עמודים. פניו של בגין החווירו כאשר קרא את המסמך האמריקאי.

הוא הביט בקרטר וביקש ממנו לא להציג את המסמך בפני סאדאת. "לא ניסחתי את ההצעה כדי שכל אחד מהצדדים יכניס בה שינויים מהותיים", אמר קרטר. "שמרתי על כל האינטרסים החיוניים של ישראל. יחסי שלום עם מצרים יבטיחו את ביטחון ישראל". בגין ניסה להתנער מהחלטת האו"ם 242. "איסור על כיבוש שטחים בכוח מתייחס רק למלחמות ברירה", אמר. "האם אתה מתכחש ל־242?", שאל קרטר בכעס.

"למחוק את זה משמעו שאין לנו בסיס למשא ומתן כעת או בעתיד. מה שאתה אומר משכנע אותי שסאדאת צדק. מה שאתה רוצה זה אדמה ולא שלום".

שפתיו של קרטר הכחילו מכעס ועיניו הכחולות רשפו. הוא מעך את ההצעה לכדור והשליך אותו על השולחן. "יהיה עליך לקבל את זה!", אמר. "אדוני הנשיא", אמר בגין, "בלי איומים, בבקשה". במיטתו, אחרי היום הקשה ביותר בפסגה שבה השתכנע שפניו של בגין אינם לשלום, אמר קרטר לרעייתו כי יש לו ספקות בדבר שפיותו של בגין.

לפני שנרדם אמר שהוא מאמין שבגין הוא "פסיכופת". "סאדאת חכם ממני", אמר קרטר לרוזלין בארוחת בוקר ומנה באוזניה ארבעה דברים שהנשיא המצרי אמר על בגין: 1. הוא אינו רוצה ולא מתכוון לחתום על כל מסמך במהלך הפסגה. 2. קמפ דיוויד יחשוף את עמדותיו. 3. הוא רוצה שטחים. 4. קמפ דיוויד הוא מלכודת עבורו.

כאשר נודע לקרטר כי סאדאת הרים ידיים ונואש מהפסגה ומשלחתו אורזת את המזוודות, כעס קרטר כפי שלא כעס בחייו. הכעס הציף אותו. עד אותו רגע חשב קרטר כי סאדאת והוא היו קרובים כמו אחים. הם צעדו כל יום יחדיו במהלך הפסגה, וסאדאת לא אמר לו שום דבר שהניח לו לחשוב שהוא ינטוש את קמפ דיוויד באורח בהול כזה. כאשר קרטר מצא את סאדאת, היה האחרון לבוש בבגדי מסע. הכבודה שלו הייתה ארוזה וניצבה על מרפסת הבקתה.

"אני מבין שאתה עוזב", אמר קרטר. "אכן", ענה סאדאת בהתרסה. "האם חשבת עד הסוף מה זה אומר?", שאל קרטר והמשיך בלי לחכות לתשובה. "אז תן לי להסביר לך. דבר ראשון, זה יביא לסיום כל קשר בין ארצות הברית ומצרים. אין כל דרך שנוכל להסביר זאת לאנשינו. זה יביא סוף למאמצי השלום שבהם השקעתי כל כך הרבה זמן ויוקרה. וזה יהיה כנראה גם סופה של הנשיאות שלי. אבל מעבר לכל, זה יהיה הסוף של משהו שיקר ביותר עבורי: החברות איתך. מדוע אתה עושה את זה?".

סאדאת נשם בכבדות. עיניו של קרטר היו סנטימטרים ספורים ממנו. הוא אמר כי בגין מעולם לא התכוון לעשות שלום. "אנחנו משחיתים את זמננו על האיש הזה!".

בגין זימן את המשלחת הישראלית לבקתתו. הקלה גדולה ניכרה בו. הוא אמר לאנשיו כי אריאל שרון התקשר אליו ואמר כי אם ההתנחלויות הן המכשול האחרון לשלום, "אינני רואה התנגדות צבאית לפנות אותן". מתחת למטריית ברכתו של שרון, היה לבגין הצידוק הפוליטי לפשרה, אבל למרבה תסכולה של המשלחת, הוא בחר לא לנצל אותו. "פינוי ההתנחלויות הכרחי אם אנחנו רוצים שלום", אמר ויצמן. "שמעתי אותך!", התפרץ בגין.

בבקתת סאדאת התנהלה דרמה דומה עם אנשי משלחתו. "אינני רוצה שיום אחד תטענו כי לא הקשבתי לכם", אמר. "אבל כל מה שאמרתם נכנס דרך אוזן אחת שלי ויוצא מהשנייה. אתם יודעים מדוע? מכיוון שכולכם שרברבים. אינכם עושים דבר. אני מדינאי. אני יודע לאן פניי מועדות. אני רוצה לשחרר את השטחים משום שאינני רוצה שנכדיכם ילחמו שוב בסיני, מלחמה אחרי מלחמה".

מזכירתו של קרטר הביאה לו חבילת צילומים של שלושת המנהיגים כדי שיקדיש אותם לנכדיו של בגין, שביקש זאת ממנו. מזכירתו רשמה לקרטר את שמות הנכדים. קרטר התקשה לשאת את הרעיון שיהיה עליו לפגוש את בגין שוב, אבל במקום לחתום "בברכה", כתב קרטר "באהבה" והוסיף את שמו של כל ילד. הוא צעד לבקתה של בגין כדי לתת לו אישית את הצילומים. כאב הלב שלו היה כמעט פיזי. בגין התבונן בצילומים וקפא. שפתיו רעדו ודמעות מילאו את עיניו. הוא חזר על שמות נכדיו בבכי.

המחווה האנושית של קרטר הצילה את הפסגה. המשלחות חזרו לשולחן הדיונים והסכימו על טיוטה שהייתה הבסיס לחוזה השלום בין ישראל ומצרים.