מועקה. אין כמעט ישראלי שלא חווה את תחושת המועקה שמשתלטת על התודעה. גם החיים האישיים, נפלאים ככל שיהיו, לא מצליחים לדחוק את הדאגה העמוקה לעתידה של המדינה והחברה הישראלית. ישראלים רבים הולכים לישון עם האווירה העכורה הזאת ומתעוררים איתה.
ההפגנות נגד הרפורמה נמשכות: המפגינים הגיעו לביתו של השר לוין
זה לא משנה אם אתם בעד או נגד הרפורמה במערכת המשפט, המשבר הזה לא פוסח על איש. הוויכוחים הפוליטיים מפרקים חברויות של שנים, מייצרים ריבים משפחתיים וסכסוכים במקומות העבודה, וגם צה"ל לא הצליח להישאר מחוץ למחלוקת שמאיימת לפרק אותנו מבפנים.
רוב הציבור הישראלי תומך בפשרה ובהסכמות רחבות, אבל עושה רושם שהרוב הזה הפך לבן ערובה של הקצוות – פוליטיקאים, מנהיגי ציבור בהווה ובעבר, משפיעני רשת ואנשי תקשורת, שרוצים לשמר את הכאוס. כל אחד והאינטרסים שלו.
אלה שצמאים לבחירות שאולי יחזירו להם את הכוח הפוליטי, ואלה שמחפשים את התמיכה של הבייס, הלייקים ברשתות החברתיות והבולטות התקשורתית שתכסה על חוסר היכולת שלהם להצליח בזכות עצמם. מחוללי קרע ושנאה, מנהיגי ציבור חסרי אחריות שרואים את השריפה והאש שבוערת, ובמקום להנמיך את הלהבות, רצים לשפוך נפט למדורה.
את המשבר הזה מנהלים הקיצוניים, אלה שבועטים ראשונים בכל מתווה אפשרי, אלה שקוראים לטייסים שלנו "נפולת של נמושות" ומזמינים אותם ללכת לעזאזל. אלה ששיכורים מכוח והפכו לאטוּמים מול החרדה האמיתית של הצד השני. אלה שמאיימים על הפוליטיקאים שמחפשים את הפשרה ומונעים מהם לעשות מעשה. אלה שמבהילים וטוענים שזה הקץ של מדינת ישראל.
שיח הקצוות מחייב את כולם להתמיין, לבחור מחנה, להיות בעד או נגד. אנשי האמצע נשארים בצד, קולם חלש ורפה, ואם ישמיעו דעה מורכבת, יחוו התקפות חריפות. כך שלמה ארצי מצא את עצמו בלב הביקורת כשלא מיהר לצאת נגד הרפורמה ולא דיבר באופן תקיף וחד־משמעי.
מיד עלו קולות שקראו להחרימו והפכו אותו לגבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת. גם פרופ' יובל אלבשן, שהציע מתווה לפשרה אפשרית יחד עם שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, סופג ביקורת אישית חריפה רק בשל העובדה שניסה לסייע למצוא פתרון למשבר הנוכחי.
הרוב הדומם
מותר ומוטב לחשוב מורכב. לגיטימי לחשוב שהמפגינים הם מלח הארץ, מיטב בניה של ישראל, ועם זאת לצאת נגד שיח הסרבנות, שמסכן את ביטחונה של המדינה. מותר לחשוב שהמחאה הזאת מרגשת בכך שהביאה להתעוררות של אזרחים שמדינת ישראל יקרה ללבם, ובמקביל לחשוב שלהפגין מחוץ למספרה שבה נמצאת אשת ראש הממשלה זהו דבר פסול ושיש להימנע מחסימת עורקי תנועה מרכזיים.
מותר וצריך לגנות שימוש באלימות של קומץ כלפי שוטרים, אבל אסור לעשות דה־לגיטימציה לכלל המפגינים, שאהבת הארץ שלהם באה לידי ביטוי בכך שכבר עשרה שבועות ברציפות הם יוצאים לרחובות להשמיע את קולם. מותר לחשוב שצריכה להיות רפורמה משמעותית, שבית המשפט העליון לא מייצג את כלל החברה הישראלית ולעתים פוגע במדיניות של אלה שנבחרו, ועדיין לחשוב שהרפורמה הזאת, כפי שהיא מוצעת כיום, יכולה לפגוע במדינת ישראל בתחומים רבים.
אנשי האמצע הם הרוב הדומם, והמערכת הפוליטית צריכה להתאים עצמה אליהם ולא אל קומץ הקצוות שמביאים להרס ולחורבן שיהיה קשה לשקם גם ביום שאחרי. חשוב להבין שגם כאשר יימצא פתרון, יהיה קשה מאוד לשקם את ההריסות ולבנות מחדש את האמון בין המחנות. יש מי שכבר היום ממהר להספיד את המפעל הציוני שחיבר בין השבטים השונים, יש מי שמציע שנעבור למודל של פדרציות, ויש מי שמנסה להחזיר אותנו 3,000 שנה אחורה לימי פיצול ממלכת בית דוד לשתי המדינות יהודה וישראל.
השפה המעודכנת שמלווה את השיח הזה היא ישראל הראשונה וישראל השנייה, שיח שיש להוקיע, אך מחוללי השנאה עושים הכל כדי לשמרו.
המחלוקות סביב סוגיית הרפורמה במערכת המשפט הציפו את הכשל והליקויים שנוצרו בשם כור ההיתוך שנדרש לצורך כינון הלאום הישראלי, ולכן יש במשבר הזה גם אלמנטים של מאבק מעמדי, אך כדי לתקן את ליקויי העבר אסור להרוס את כל מה שהושג כאן ב־75 שנות קיומה של המדינה.
החובה של כל ממשלות ישראל לדורותיהן וגם של הנוכחית היא לקיים את הקולקטיב הישראלי, שמטבעו בנוי ממתח מתמיד בין הקבוצות והמגזרים השונים. אבל עושה רושם שהפעם המוטיבציה הזאת נעלמה, כשהממשלה הנוכחית דוהרת קדימה עם תוכנית שמשאירה מאחור לפחות חצי מהאזרחים, ובמקביל מקדמת חקיקה מגזרית שמיטיבה עם מפלגות הקואליציה בלבד.
בנאום הבחירות הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו שיהיה ראש הממשלה של כולם, אך נכון להיום נתניהו מצטיין בעיקר בתפקיד יו"ר הקואליציה. גם בנאום שלו בשבוע שעבר, ביום שבו היו עימותים בין המפגינים למשטרה, כשציפו שיוביל מסר של אחדות, הוא בחר אחרת ודיבר על דור חדש של מצביעים שלא יסכימו לוותר.
נתניהו חייב להבין שגם בצד השני יש דור חדש של אנשים, שהמשבר הזה גורם להם לחשוב מחדש על עסקת הישראליות שהם חתומים עליה מעצם היותם אזרחים במדינה שבה יש מגזרים שתורמים פחות לחברה הישראלית. זה נכון שאנשים שנושאים בנטל אינם אזרחים מועדפים וקולם בקלפי שווה לקולם של אחרים, אבל כשהזעקה האותנטית שלהם על דמותה של מדינת ישראל נתקלת בזחיחות ובאטימות, מתחדדת אצלם המחשבה של חוסר הצדק בחלוקת הנטל, וזאת במקביל לתחושה שהצד השני מוחק אותם לחלוטין.
המפלגות החרדיות מבינות שמדובר באירוע נפיץ, ולכן הן נמנעות מלהתבטא בנושא ולהוביל את המאבק הפומבי למען הרפורמה במערכת המשפט, אך בפועל מאחורי הקלעים הן התומכות העיקריות בה, כדי לעגן את נושא אי־הגיוס לצה"ל. בכל יום שבו לא מגובש פתרון מתחדדת אצלי ההבנה שברית הישראליות נמצאת בסכנה ממשית, שגם כשיימצא פתרון למשבר הנוכחי, הלכידות הישראלית תהיה חייבת למצוא את הדרך לחבר מחדש את השברים. הסדקים יבלטו לעין והחיבור לעתים יהיה מאולץ ופגיע, ולמרות זאת עלינו לזכור שאין לנו ארץ אחרת.
אסור לנו להגיע למצב של מדינת תל אביב ומדינת הפריפריה, אין לנו הפריבילגיה לוותר על אף ישראלי, אסור לנו לתת לאויבינו הרבים והמרים תקווה שאולי זהו סופו של המפעל הציוני.