הולך לו בן אדם תמים, עוסק בענייניו השוטפים, מרגיש בריא פיקס לגמרי בבוקר ואז בהתקרב אחר הצהריים, בלי שום הודעה מוקדמת, הוא חוטף חום של כמעט 40 מעלות ונופל למשכב ארוך ומייסר. 

לדעתי זה בכלל לא לגיטימי להעלות חום לגבהים כאלה בגילי, זה מה שאשתי אומרת. בכלל, לחטוף מחלות היום זה עניין פתטי לחלוטין. הרי מזהירים אותנו נון־סטופ שיש שפעת ומחלות חורף, יש קורונה וגם וירוס בטן ומה לא, ומעודדים אותך לתפוס מרחק, להימנע מחיבוקים ומלחיצות ידיים, לעטות מסיכה ולנשום כמה שפחות בסביבת אנשים אחרים ואז, אם למרות הכל אתה נדבק, הרי יצאת טמבל גמור. כולם ינזפו בך על המחלה, כי פירוש הדבר שלא נזהרת מספיק. 

לפני שנדבקתי, עבר גל של תחלואה במשרד שלנו. עובדת אחת חלתה, ועובד אחר מהמשרד ממול דיווח על כאבי ראש בלתי נסבלים ואז נעלם לימים ארוכים, וכך הלאה. עוד ועוד שמועות נפוצו על תחלואים שונים ומשונים. בהתאם, החלטתי לעשות מעשה, לערוך מבצע “ויברח" מפואר. שבתי והזהרתי את כל החולים והחשודים בהדבקות, בלי גרם של חמלה, שיתפסו מרחק של קילומטר ממני. אם ידביקו אותי, הזהרתי, אקלל אתכם עד יומכם האחרון, עד שתצטערו שבכלל חליתם. אפילו סירבתי לענות להודעות בוואטסאפ של אנשים שנחשדו בעיניי כמצוננים או משתעלים, שמא אחטוף וירוס דרך המכשיר הנייד. עד כדי כך. 

חולים באו וחולים הלכו, ואני נותרתי בריא כסוס מרוץ, עם לחיים בצבע ורוד כתפוח טרי מהירקן השכונתי בגבעתיים. טכניקת הבריאות האישית, המהולה בהתנהלות מזרת אימה כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה, הותירה אותי על הרגליים כמעט כל החורף. 

למרות זאת, במוצאי שבת הכל השתנה. התחלתי לשמוע זמזומים רמים באוזן. תהיתי אם נקלטו במוחי איתותים של חייזרים שמתכננים פלישה, ויש להזהיר את הרשויות. חששתי שמא בשל גילי המתקדם פיתחתי שמיעת כלב ונגזר עליי לבלות את שארית חיי בהאזנה לכל רחש. היות שלא מצאתי תשובה שהניחה את הדעת, פניתי לישון. הלילה היה לא קל ולא ערב. לא עצמתי עין. משהו הציק לי. 

באופן אירוני, בחמש וחצי בבוקר העיר אותי אדון מקופת חולים שהגיע לקחת לי דגימת דם. בדיקה שגרתית שנקבעה מראש, שבמהלכה הוציאו ממני ארבע מבחנות של נוזל סמיך. המשכתי משם לבדיקת מאמץ שנקבעה מזמן. במשך דקות ארוכות רצתי על מכשיר עינויים, שמגביר את הקצב אוטומטית בכל שלוש דקות. 

מדי כמה רגעים נכנסה האחראית פנימה, לחצה על כפתור ורשמה משהו שנראה מאוד משמעותי. הריצה נמשכה, הדופק עלה, ואצלי התגבר הלחץ אם אחזיק מעמד, אם אעבור את הבחינה. בדרך נס הכל הסתיים כשורה. שוחררתי לביתי עם ציון לשבח של אצן מוצלח. 

המשכתי את יום העבודה, לפחות ניסיתי, עד שנתקפתי חולשה בלתי מוכרת ולא מוסברת. פרשתי הביתה, ראיתי מיטה והתעלפתי. מאתלט הפכתי לבר מינן. מכיוון שהיה לי קר התעטפתי בכל הבא ליד: מעיל מותאם לאתר החרמון, סוודר סרוג, שלושה זוגות גרביים, ג'ינס על הטרנינג ושתי שמיכות עבות. לא עזר. קר לי וחם לי במקביל. הראש בוער והגוף קפוא. 

אשתי הגיעה. בדקנו קורונה. אין קורונה, אבל חום מטורלל יש. הייתי צריך להתלוות אליה לאירוע חשוב וכמו תמיד, שוב אני מבריז. לצד החום והסבל עלו רגשות אשם. קוקטייל מושלם הלך לאבדון. 

ערב בא. החום לא זז מאזור ה־39 פלוס. אולי נלך לבית חולים? הצעתי. אבל שם, על פי הדיווחים, הכל עמוס. לא רק שאתפוס מיטה, אולי אתפוס וירוס קטלני משם ואצא חולה יותר מכפי שנכנסתי. קלאסי שאחטוף חיידק אלים. 

יממה חולפת, אין שינוי. מתקשרים לרופא אונליין. האמת, שירות לא רע בכלל. אשתי מספרת לו שאני לוקח אקמול והוא נוזף בי שצריך אופטלגין ושאין קשר בין התחלואה לכדור שנטלתי. עוד מוסיף ומציע גם סטרואידים. רק המחשבה הזו הלחיצה אותי והעלתה לי עוד את החום. פעם רופא בארצות הברית רשם לי סטרואידים. שם אוהבים את זה. לקחתי ובתוך כמה שעות התנפחתי. למרבה הצער, זה קרה בזמן שצילמתי תחקיר ובהתאם צוות הצילום נדרש לשנות זוויות בכל פעם שאיבר אחר תפח.

חזרה לארץ הקודש. לקחתי אופטלגין. מסתבר שזה היה הטיפול הנכון. החום החל לרדת. לאט־לאט הכאב הפך שפוי. אפשר לעמוד ואפילו להתקלח. הכל דעך, חוץ מהעצבנות. בכל שעה שחולפת עוד קצת מהמחלה מתנדפת. מצבי נכון לשעת כתיבת השורות האלו: נטול חום, שורד בקושי ועדיין מרגיש דרעק. מסקנה: לא משנה כמה תתחבא, בסוף השפעת העונתית תתפוס אותך.