הבית הקודם שלנו היה קטן. כל כך קטן, שקראנו לו “הצימר". הוא גם היה די חשוך, כך שסיפרנו לעצמנו שהוא פשוט צימר רומנטי. בצימר הייתה מרפסת סגורה שבה העברתי את רוב שעותיי. בכל בוקר הייתי קמה אל עמל יומי, מתיישבת בפינת המחשב שליד החלון, מברכת את עץ הרימון בברכת “בוקר טוב", מציצה באדניות כדי לראות מה מצב הפקעות והפרחים שכבר פרחו, מחייכת לצופיות השובבות המתנדנדות על אחד הגבעולים ומדבבת אותן כמו דמויות בסרט מצויר. הימים חלפו ואיתם החודשים והשנים. את מעגלי הזמן למדתי לנחש, גם בלי יומן, על פי מצב עץ הרימון ופירותיו. 

בוקר אחד שמעתי רעש ניסור מכיוון הגינה המשותפת של הבניין. הבטתי החוצה ולפני שהבנתי מה מקור הרעש, חלק גדול מהעץ נשמט וצנח בגינה. אחר כך הגנן הסביר שא', השכנה הרוחנית שלנו, ביקשה ממנו לגזום אותו. הסיבה: הוא עשה לה חושך בסלון. באותו יום ידעתי שזה כבר לא הבית שלי. אין לי עניין להיות במקום שבו החושך הפרטי גובר על האור הכללי. 

מילדות אני מחפשת נטיעות. הכוונה לכל מיני סוגים. אולי לא במקרה התחתנתי עם ירון, נינו של “אבי היערות", יוסף ויץ. בספרו “היער והייעור בישראל" (מסדה, 1970), שמוקדש לירון ולאחיו הבכור אמיר עם המילים: “יהיה חילכם ליער ישראל", ויץ כתב ארבע הנחות יסוד שליוו את מחקרו לייעור הארץ.

הראשונה: הארץ שהובטחה לעם ישראל ויהושע הכניסו לתוכה, הייתה ברובה יערות עד שנכרתו, התחדשו וחוזר חלילה. השנייה: ייעור הארץ החל רק עם שיבת ציון המחודשת. השלישית: הייעור מילא תפקיד של חלוץ בגאולת האדמה ובהפרחת השממה. האחרונה: שהייעור הוא מפעל ייחודי לקרן הקיימת לישראל. היום זה כבר עסק אחר. כל כך אחר, שב־2019 אושר נוהל חדש שמקל מאוד על כריתת עצים. על פי ארגון גרינפיס, עוד לפני הנוהל, כ־250 אלף עצים נכרתו מדי שנה בישראל וטרם דיברנו על עקירות עצים או שריפתם כמעשי נקם, כאילו הם אשמים במשהו. 

בתוך כל אלו, הגיעה אליי בשורה שאני שמחה לחלוק. מהים יצמח יער. לא כמו הדולמאבהצ'ה, “הגנים הממולאים" בבוספורוס, שהיו גחמה של שליט שהתחשק לו שהמפרץ שמול עיניו יהפוך לגן מלכותי ומילאו בשבילו את הים, אלא יער ממש. היום תחל בנטיעתו חבורה של חובלים. יש להם קבוצה פעילה מאוד ששמה “בית החובל", שמרכזת את בוגרי קורס חובלים בחיל הים מהמחזור הראשון בשנת 1948 ועד היום, כמו שמגדיר אחד מהם, “עם סיפורים שקרו, וגם לא קרו, על השירות הצבאי בים בכל מיני הקשרים - מבצעים, הומור, צער, קשיים, מפלות והצלחות". 146 מחזורים בסך הכל עד היום, שהפיקו בשנים האחרונות, בין השאר, צמד ספרים עבי כרס - “אח"י פלברה" ו"אח"י פלברה 2" וערכו כנס בהשתתפות כ־800 חובלים מכל הדורות.

במסגרת פעילותם המשותפת, נתקלו בחובל שלקח על עצמו לאחר צאתו לגמלאות את המשימה להחזיר את עצי האלון לנוף של ארץ ישראל, אחרי שרובם נעקרו בתקופת האימפריה העות'מאנית לצורך בניית תשתית לרכבת ולהסקת הקטרים בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. “אם לטייסים יש הר - לחובלים יהיה יער", הם אומרים.

כך יצא לדרך מיזם “יער החובל" בפארק השרון, בין כביש החוף לכביש 4 בהקשר מזרח־מערב, ובין תחנת הרכבת חדרה מערב לבין אזור התעשייה עמק חפר. היחסים בין חובלים מבוגרים לצעירים בקבוצה הזו הם הרבה מעבר לפעילות נקודתית, וב"יער החובל", שיהיה מקום התכנסות מחנוכתו ואילך לחובלים מכל הדורות, יינטעו בשלב הראשון 76 עצים - אלון לכל שנתון. ליער הצעיר יש אפילו לוגו שעיצב בוריס דב רוזנטל, חובל בעצמו, עם הפסוק מתהלים: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ". לא תמצאו פה שמות נוספים, כי חשובה להם העשייה עצמה ולא הקרדיט שמאחוריה. 

“במיוחד בימים טרופים אלו, בהם הגבולות בין פוליטיקה לצבא מיטשטשים ובעייתיים, חשוב לנו לפעול במתכונת א־פוליטית לחלוטין", מדגיש בפניי אחד החובלים. “האלונים יגדלו לגודל מלא רק הרבה אחרי שבני הדור שלנו יריחו את השורשים שלהם מלמטה", הוא מחייך. 

אני יושבת באוטובוס וברקע מתנגן “על כל אלה" של נעמי שמר. אני זוכרת את הרגעים ששמעתי את השיר הזה לראשונה. הייתי בת 7. הוא הפך מהר מאוד לפזמון ואפילו למדנו אותו בעל פה בכיתה. “אל נא תעקור נ־ה־טוע", שרנו אז, קטנים ורכים, “אל תשכח, את הת־ה־קווה". עברו הרבה שנים מאז. נטוע נעקר פה על בסיס שבועי ולעתים יומי. האחד נעקר מאדמתו, האחר מדבר על דרכון זר בדרך לעקירה. חיי ילדים נגדעים בכבישים.

נשים נעקרות מחייהן באכזריות. עצים נעקרים. המונים. “תפסיקי", אומרת רשות אחת בתוכי לרשות אחרת. “הרי ניגשת לכתיבת הטור הזה במטרה לספר חדשות טובות ולדבר על נטיעות". תודה לחובלים שבזכותם מהים יצמח נטוע, בדיוק כמו שכתוב בספר איוב: “כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה. אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל, אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ, מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ - נָטַע".