שאלה גדולה שעלתה לאחרונה על פני השטח היא: האם ראוי כי התקשורת תסקר ללא כל מגבלה את כל דיוני בתי המשפט בכל הערכאות? האם להתיר שידור טלוויזיוני בזמן אמת מחדרי בתי המשפט או אולי רק בדיונים עקרוניים בעלי חשיבות ציבורית ואולי רק את הדיונים בבית המשפט העליון?
השאלה הקשה הזו טרם הוכרעה. כותב שורות אלה שהה במהלך שנים רבות באולמות בתי המשפט ועקב כעיתונאי אחר דיונים ארוכים וקצרים ותמיד מצא בהם עניין ציבורי. כמעט כל דיון בבית המשפט, כמעט כל תביעה, הם בעלי עניין ציבורי שהרי אותה חוויה ואותו מסלול שעוברים התובעים והנתבעים – יהיה משותף לכולנו או לרבים מאיתנו במוקדם או במאוחר.
זכויות הפרט, ובעיקר הזכות לפרטיות, הן בהחלט זכויות שיש לכבדן, אבל באותה שעה הזכות להתיר את הפרסום לכל המעוניין - אף היא בעלת תוקף מוסרי וחוקי. מי יגבר על מי? החששות לא מעטים. כך למשל קיימת סברה בהחלט מבוססת שביום שכל דיוני בתי המשפט יהיו פתוחים לתקשורת, יהפכו דיונים ענייניים וקצרים למורכבים בעיקר בגלל הרצון לכבוש יריעה רחבה בתקשורת. לעומת זאת, יש שיחששו עד מאוד מהפרסום הרחב שיטה את הכף ויקנה לדיונים ממד חדש ציבורי שלא תמיד הולם את הסוגיה. יש הסבורים כי נוכחותם של המצלמה, המיקרופון והעט באולמות בתי המשפט תהפוך את הדיונים לרועשים יתר על המידה. הנוכחות התקשורתית עלולה להטות את הדיונים לעברן של פינות נידחות וחשוכות, על חשבון הרצון לקיים דיון ענייני, יעיל וקצר. השופטים עצמם קרוב לוודאי לא יתנתקו כליל מעצם הידיעה שכל הערה שלהם, כל שורה בפסק דינם, יזכו להד ציבורי, מה שישפיע על התבטאותם לאו דווקא לטובה.
כולנו רואים כיצד דיוני הכנסת החשופים למצלמות הפכו את הדיבור בכנסת לקולני ומתלהם במיוחד. אין ספק כי נוכחות קבועה של מצלמה ומיקרופון באולם בית המשפט עלולה להחריף את העימותים המשפטיים. נדמה כי המצב כיום הוא הרע במיעוטו, ויש להמשיך להתיר את פרסומם המלא של דיונים בנושאים בעלי ערך ציבורי משפטי בעוד עניינים מאוד אישיים וחסויים יישארו כאלה.