כשהייתי ילדה, הבית שלנו היה תמיד פתוח. בית הספר היסודי שלי נשק לחלון הסלון, והייתי מציצה בהפסקות לראות אם יש לנו אורחים. כשהייתי רואה ראשים מבצבצים, הייתי סופרת את הדקות לאחור להספיק להגיע הביתה. לא יודעת למה ילדה ביישנית כמוני אהבה אורחים, אבל סלון מלא באנשים ובאוכל נקשר לי בתודעה למשהו שמח שיש בו גם צלחת ממתקים שמותר לי לאכול ממנה.
יכול להיות שאובססיית האירוח שלי החלה מכך שכשהייתי תינוקת, ההורים היו שמים אותי בלול ליד הסלון כשהחברים שלהם היו מגיעים, והייתי שומעת אותם צוחקים, שמחים ומנשנשים. נשנוש נתפס אצלי כמשהו שמח. כמו שאומרים, מה שנתפס לך בזיכרון בשנה הראשונה לחיים ילווה אותך אחר כך.
השנים חלפו ואנחנו גדלנו וגם עברנו דירה. בשנים שבהן כל אחד החל לבנות את הקריירה שלו וחיי המשפחה, האירוח פסק. פה ושם הגיעו אורחים בחגים, באירועים מיוחדים ובימי הולדת, אבל לא על בסיס יומי, גם לא שבועי.
בשנים האחרונות כמעט לא יוצא לי לארח מסה של אנשים, אולי חבר או שניים ליין ונשנושים שמזכירים לי שמחה. הדירות הקטנות בתל אביב העבירו את מוקד ההתכנסות החברתית שלנו לביתה של חברה, בית שגדול יותר משל כולנו, והסלון שלה מאפשר ל־20 איש לצפות במונדיאל.
זה אולי יישמע קיצוני, אבל מתחשק לי פעם אחת לקחת את עול החג על עצמי. מה שהוא סיוט של אנשים אחרים, הוא אתגר מהנה בשבילי. אם מישהו יפרוץ לי למחשב ויציץ בסלי הקניות הווירטואליים הרבים שמחכים לי באתרים שונים, הוא ימצא המון פריטים של עיצוב בית, כלים מיוחדים והצעות הגשה למארחים, שאני שומרת לעצמי. אולי יום אחד, כשיהיה לי סלון ענק ומקרר יין ראוי, אוכל לפתוח מיני־מסעדה ביתית או בר סלוני.
מי שמכיר אותי מגיל צעיר, מבין עד כמה מופרך מה שאני אומרת עכשיו, מכיוון שכל דבר ביתי מקורקע, שקשור למטבח או לבישול או לארגון ואירוח, היה רחוק ממני שנות אור. אנשים אחרים עושים זאת טוב יותר ממני, תמיד אמרתי. החלום הגדול שלי כילדה היה לגור בבית מלון, ועד היום אני לפעמים מפנטזת שאני גרה בקומה 18 במלון עם חלון שצופה לים ושירותי ניקיון וכביסה צמודים.
כשחבר טוב ראה אותי פעם שותה קפה מכוס חד־פעמית בבית, הוא אמר שאולי יש לי בעיה עם מחויבויות לטווח ארוך, אף שאני תמיד גרה בדירות שלי יותר מעשור, ומחזיקה בעבודות לאורך זמן. או כמו שמישהו אחר אמר לי: את אוהבת יציבות בפועל אבל חופש בראש. כמובן שהסיפור עם הקפה נגמר, ורכשתי מזמן כוסות מזכוכית שהן גאוותי הגדולה. וגם סיפור הארעיות שבבית מלון מתחיל לגרום לי לסדקים ברצונות שחשבתי שהם הכי מתאימים לי. למה להיות כל הזמן זמני ולא קבוע? האמת, אין לי תשובה.
בדירה הראשונה שלי בעיר לא היה לי מטבח. "מי צריך את זה?״, אמרתי להורים שלי, ובמשך תשע שנים חיממתי אוכל מוכן על פלטה קטנה שישבה על כיסא ליד הדלת. בדירה הנוכחית התאהבתי כי היה שם מטבח שאפשר לבשל בו כמו גדולים.
אני מניחה שהחיים והעבודה לצד מסעדנים ואנשים שעוסקים באוכל וביין, משפיעים עליי בשנים האחרונות. לאחרונה דיברתי עם שף ותיק שכבר לא מבשל באופן פעיל. הוא, שלא הצליח להיגמל מחיידק אהבת האוכל, אמר לי "רק כשאני מדבר על טעמים אני מתרגש", ומיד הזמין אותי אליו למטבח. בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מתאמץ לארגן לי את מה שמכונה "הביס המושלם", גם בהשראת בופה צילומים פשוט שמונח על שולחן פלסטיק.
פתאום הבנתי עד כמה תשוקה יש בקשר בין אהבה לאוכל, לאירוח ולארגון חוויה חושית שעושה טוב למישהו אחר, גם אם היא מגיעה בדמות ביס קטן שבו יש מרכיבים שלכאורה לא קשורים זה לזה אבל הופכים אותו לשלם. זוהי אומנות. ביהדות יש מצוות הכנסת אורחים. בתקופה הנוכחית, שבה פחד, ייאוש, עצבים, מתח ושנאה נפוצים ומתגברים, אני יכולה להבין זאת. אחד הדברים שיכולים לספק שקט ולנחם הוא אוכל טוב עם חברים.
אנחנו אוכלים בכל מצב. גם כשאנחנו כועסים, גם כשאנחנו מאוהבים, גם כשאנחנו מתוחים וכשאנחנו חוגגים. אז אולי אנחנו צריכים ראש ממשלה שף, פרלמנט של סומליירים, ואנשים שיש להם עבר בתחום האירוח כתנאי בסיסי בחוק לכניסה לפוליטיקה.