בבוקר ההוא החליטה אמי, במודע או שלא, לפרוש את משנתה על גברים ולעוץ לנערה המתבגרת והדשנה שעמדה לידה כמה עצות חשובות.
"יש לך חבר?", שאלה תחילה. בימים ההם אני ואמי היינו די מרוחקות רגשית, השאלה הזו נורא הפתיעה אותי אז צחקתי במבוכה.
"יש לך או אין?", הרצינה. נזכרתי מיד שבינינו אין הומור והחרשתי.
"לא לא, מה פתאום, אין לי", השבתי.
"יופי, אני מקווה שאת שומרת על עצמך", אמרה. לא הבנתי בזמנו למה היא מתכוונת ובכל זאת לא רציתי למתוח את החבל איתה, הימים ההם בביתנו היו קשים ומתוחים.
היא חתכה סלט, ירקות גסים עם תיבול ששמור לה ולסבתי, עד היום אני לא מצליחה להגיע אליו. המים רתחו והכנסתי את הביצים בזהירות. הן התפוצצו והחלבון החל לנזול מהן.
"אמא", די רעדתי מפחד.
"מה קרה?", הסתובבה אליי, שמעה את קול המים הרותחים והביטה אל תוך הסיר. "נו באמת", רטנה, "טיפת היגיון מרסל! לא מכניסים ביצים קרות למים רותחים". לא הבנתי למה, אני זוכרת שהתנצלתי והלכתי אחורה, למזער נזקים. היא שפכה את המים וזרקה את הביצים האבודות.
אל הסיר הקטן נמזגו מים חדשים וביצים חדשות.
"בקיצור", אמרה, "שאף אחד לא ייגע בך, את רק בת 17 ואוי ואבוי אם אשמע דרך צד שלישי שמשהו קרה".
שתקתי והקשבתי.
"ואם את יוצאת עם מישהו, שלא תעזי להכניס יד לכיס, תני לו שישלם ותתנהגי כמו מלכה, עדיף גבר בוגד מגבר קמצן". אבי נכנס אל המטבח וקליפות קלמנטינה בידו. הוא ניגש אל הפח וראה שם את הביצים. "מה זה?", שאל, "לא חבל על הביצים?".
אמי הסתכלה עליי, הבנתי את כל מה שהייתי צריכה. יותר לא הוסיפה.
2023, לפני חודשיים. זה עניין קצת מבאס, יצאנו לכמה דייטים, הייתה תקשורת נהדרת, הוא ג'נטלמן אמיתי, מתוק, שנון, מוצלח וגם הוא גרוש עם ילדים קטנים. אבל בשלב האינטימי זה פחות עבד בינינו. לא באשמת אף אחד, אולי הכל טרי מדי אצלי ואצלו, ואולי סתם אין משיכה, גם זה קורה. היינו אמיצים ועל אף הזוגיות היפה שיכלה להירקם, החלטנו שבפרק ב' לא מתפשרים על דברים שמהם העלמנו עין בפרק א'.
מאז יצאנו עוד כמה פעמים, פעם לסרט, פעם למסעדה ועוד פעם אחת לאיזו השקה מעייפת שאליה הייתי מוזמנת. הרווחתי חבר טוב, שום דבר לא עמד בינינו ואף לחץ לא היה. לפני כמה ימים התקשר אליי וסיפר שהכיר מישהי מתוקה, כיפית, חכמה מאוד וקרייריסטית כזו. שמחתי בשבילו (לא לפני שאיימתי עליו שההזמנה ליפנית החדשה של שבוע הבא לא מתבטלת). הוא צחק ואמר שבדיוק לשם כך הוא התקשר, שישמח שאכיר אותה ושאל אם תוכל לבוא איתנו.
"אתה בטוח?", שאלתי, "זה ייראה קצת מוזר".
"אני רוצה שתראי אותה, בבקשה", אמר ונעתרתי, אני לא שואלת יותר מדי שאלות, הרי לכל דבר יש סיבה, לא?
שלא כהרגלי, הקדמתי וחיכיתי להם בחוץ, התביישתי להיכנס לבד משום מה. זיהיתי את המכונית שלו, מוסטנג ירוקה שקנה עם חלק מהכסף שקיבל על הבית בגירושים. לכל אחד יש שיגעון גירושים כזה או אחר. אני, למשל, קניתי מקרר יין ומילאתי אותו בגוזמה. הוא פתח לה את הדלת, מנהג ג'נטלמני שלא ביצע איתי, והיא יצאה.
מושלמת זו מילה גסה מדי? היא לבשה שמלת מיני קצרה ושחורה ועליה ז'קט אדום גדול והייתה מאופרת בדיוק קלאסי כזה. הוא חיבק אותי והיא הביטה ובחנה את טיב היחסים בינינו. יש לי קטע כזה, שכשגבר אומר לי שלום ונמצא ליד בת זוג או סתם אישה, אני לא מישירה אליו מבט, משהו דבילי שאני לא מצליחה להיפטר ממנו, כמו מתנצלת על קיומי בסיטואציה.
ראיתי שהוא קצת יותר קפוץ מהרגיל, אולי זה כי אנחנו הפכנו לידידים מדי בעוד אותה הוא עדיין מנסה להרשים. זה היה חביב ושמחתי שאני כבר לא במשחק הזה. התיישבנו, היא קולחת נורא, ידענית כזו, לפרקים כמעט ולא הרגשנו בנוכחותו. אפילו נתנה כמה אנקדוטות על חג הפסח שכתבתי בפתקים בסלולרי כדי לדבר עליהן בתוכנית הרדיו שלי, שיחשבו גם אותי לחכמה.
המלצר הגיע, היא הביטה בתפריט היין שהיה מוגזם לכל הדעות.
"נלך על משהו יפני?", שאל ידיד שלי.
"לא לא, אני מתה על זה", הצביעה על סוף התפריט, והרי ידוע ששם המספרים הם תלת־ספרתיים ומעלה, הוא הביט בי, בינגו, הבנתי הכל.
"בטוח?", שאלתי, "בואו ננסה משהו אותנטי יותר".
"בטוח בטוח", החליטה, "סמכי עליי".
כך קרה גם עם תפריט האוכל. היא שאלה מיד על הספיישלים, פנתה לידיד שלי "מה אתה אומר מתוקי?" והוא, שלא מורגל בדייטים, בעולם החיצון והחומרי, כי היה עם אותה אישה, אמריקאית, בת כפר כזו, מעל 20 שנים, הסכים מיד.
המוסטנג הארורה, בשביל מה הוא היה צריך אותה?
הערב עבר נחמד מאוד. היא פרגנה לו כמה וכמה פעמים והוא התלהב מזה, ראיתי במבטו. פעם אחת אפילו תיקנה אותי לגבי איזו עובדה היסטורית, הסכמתי איתה מיד אבל היא טרחה להוציא ויקיפדיה וגם להוכיח, איזו טרחנית. אבל משהו באש שלה כבש גם אותי. אחרי עוד בקבוק יין שהיא בחרה, התחלתי לחשוב אם הבאתי מספיק מזומן, כי כמה ימים לפני אבד לי האשראי ואני עוד ממתינה לחדש. היו שני קינוחים שהיא בחרה וכשהגיע החשבון, בתוך קופסת ברזל מאולצת, הגישה לו אותה מבלי להסתכל בו והמשיכה לספר לי על תנועת הנשים המתהווה שבה היא שותפה.
הוצאתי 400 שקלים מהארנק שלי ונתתי לו. היא הביטה ישר, כמעט בגועל. גם דבריה של אמי חלפו בראשי, אבל אמי הייתה עושה את אותו הדבר, אני בטוחה. הוא חשב לרגע וסירב לקחת.
התווכחתי איתו, היין נתן לי אומץ והיא כבר לא עניינה אותי. בסוף שמתי את הטיפ.
"פמיניזם, אני אוהבת", צחקה ועוד שנייה בעטתי בה. סליחה על הקיצוניות.
יצאנו אל הרכב. היא חיבקה אותי. "אנחנו חייבות לשמור על קשר, נעשה דברים טובים יחד", הבטחתי בחרטוט מוגזם לעשות כן והוא פתח לה את הדלת. היא נכנסה.
הוא חיבק אותי. "נו?", שאל.
"זה שלך", עניתי. הוא הנהן בהסכמה.
"פרק ב' אין פשרות, זוכר?", שאלתי.
"תישארי ערה", אמר, נכנס אל האוטו ונסע משם.
באזור חצות דפק על דלתי. "1,200 שקל ולא שבעתי", אמר.
בורקסים נכנסו אל התנור, הוצאתי ירקות לחתוך סלט וציוויתי עליו להכניס ביצים אל הסיר.
"מים פושרים! לא רותחים!", אמרתי לו. "ברור", ענה לי, "אני נראה לך מטומטם?".
חייכתי לעצמי, ניגשתי אליו והתחבקנו ארוכות.