1. מנהג ותיק היה לנו בקיבוץ של פעם: בבוקר שלאחר הבחירות, כשעל לוח המודעות בחדר האוכל היו מתפרסמות תוצאות הקלפי בלהבות חביבה, היינו מתכנסים סביב שולחן ארוחת הבוקר בניסיון לנחש מי הוא אותו חבר קיבוץ שהצביע "מחל". הניחושים עברו מפה לאוזן, חצו את חדר האוכל, זרמו בשבילים והגיעו עד למטעים ולשטחי הפלחה.

ל"ליכודניק" שהעז להפר את הקולקטיביות הרעיונית היינו מוכנים לסלוח. שכנענו את עצמנו שמדובר באדם מעורער בנפשו או חבר שהתבלבל ועשה טעות, שהרי אין אפשרות אחרת. אבל לאותם שלושה שהצביעו למפלגת העבודה היה לנו קשה לסלוח. ראיתי זאת על פניהם של מזכיר הקיבוץ, רכז המשק והטבחית, שהתהלכו בשפתיים קפוצות ובעיניים מחפשות נקם. שכן מחר, בגיליון הבוקר של "על המשמר", יפורסמו נתוני הקלפי שלנו בפומבי וידברו על זה בתנועה ובמפלגה, ולנו בקיבוץ הקטן לא יהיה לאן להוליך את החרפה.
מאז זרמו הרבה מים במוביל הארצי, מפ"ם איננה, יצחק רבין נרצח, הקיבוצים ברובם הופרטו, נבנו הרחבות, נקלטו משפחות, והקולקטיביות הרעיונית פינתה את מקומה לחופש הצבעה ומחשבה. בקדנציה האחרונה של הכנסת, לראשונה מאז קום המדינה, לא כיהנו חברי קיבוץ, למעט זבולון כלפה שהוא סיפור מיוחד. עבור חברי הקיבוצים הוותיקים הייתה זו מכה קשה, עדות למצבה של התנועה בחברה הישראלית. לצעירים היה זה עניין פחות חשוב. יש הטוענים כי כנסת ללא נציגי הקיבוצים מסמלת ישראל אחרת, ללא ייצוג למותג הישראלי החזק המורכב מלמעלה מ-300 קיבוצים מקצה המדינה לקצה, לאורך הגבולות, עם מאות מפעלי תעשייה וחקלאות, תנועות נוער וכל מה שאהבנו פעם לאהוב.
כעת, לקראת הבחירות, שריינה מפלגת העבודה שני מקומות ריאליים לנציגי הקיבוצים והמושבים, והיו"ר הרצוג אפילו התחייב שאם ירכיב ממשלה, שר החקלאות יבוא מהתנועה הקיבוצית. 

אני מציע לשים לב לשני מתמודדים מהתנועה הקיבוצית שיש סיכויים טובים שיתברגו בכנסת הבאה, שניהם ראויים וחדורי תחושת שליחות ולשניהם רקורד עשיר של עשייה: בעבודה מתמודד איתן ברושי, כיום מזכיר התנועה הקיבוצית, המוביל מהלכים אסטרטגיים של פנסיה לחברי הקיבוץ, עיגון זכויות המגורים בקרקע ועוד. ברושי, לשעבר יועץ שר הביטחון להתיישבות וראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, הוא חבר קיבוץ גבת, ואין לי ספק שאם ייבחר יהיה קול חזק וצלול לתנועה הקיבוצית ותרומה איכותית לעבודה. 


קול חזק וצלול לתנועה הקיבוצית. ברושי. צילום: ארז ביט
 
במרצ אין שריון לקיבוצניקים, אבל ישנה מסורת שנקטעה בקדנציה האחרונה. בפריימריז מתמודד חבר הכנסת לשעבר אבשלום (אבו) וילן, חבר קיבוץ נגבה ובנו של קובה וילן ז"ל, ממקימי נגבה ומגיניה. וילן, לשעבר מזכיר התנועה הקיבוצית וממייסדי שלום עכשיו, הוא יו"ר התאחדות חקלאי ישראל, ואם ישוב למרצ, יחזיר איתו למעורבות פוליטית רבים בתנועה הקיבוצית. 
אם ברושי ווילן ייבחרו, הם יצטרפו כנראה לחיים ילין ביש עתיד ולזבולון כלפה בבית היהודי. הם ייצגו תנועה קיבוצית אחרת, מפוכחת, מתחדשת, שנאבקת מחדש על מקומה בחברה הישראלית. 
ועל מנת לשבור שגרה ולהפתיע מעט את "זקני המשק", אני ממליץ למתפקדי הבית היהודי להבטיח את מקומם ברשימה של אורי אורבך ושל ניסן סלומינסקי. את אורבך אני מכיר שנים, מאז פיקדתי על גלי צה"ל והוא נמנה עם שדריה, את סלומינסקי פחות. אורבך אחראי לא במעט על ניעור המפד"ל הישנה, על הבאתו של נפתלי בנט )לטוב ולרע( ועל הפלטפורמה הגדלה והולכת המכונה "הבית היהודי". כשקיבל לידיו את תיק משרד הגמלאים לא קיטר, התחיל לעבוד והפך את המשרד לפנינה המייצרת ערך לאזרחים הוותיקים.

סלומינסקי לעומתו הוא ההפך המוחלט - לכאורה מפד"ל הישנה, הקמב"ץ של גוש אמונים, איש אלקנה וחבר כנסת ותיק. אינני מסכים איתו כמעט בכלום, אבל הוא נראה לי אדם ישר ואידיאולוגי ששימש ככר נוח לפעילותה של סתיו שפיר בוועדת הכספים, שהפכה אותו למטרה (לא תמיד בצדק). לכנסת הבאה ייכנסו עוד עיתונאים ודמויות חדשות שיביאו ראשי מפלגות נטולות פריימריז, ומן הראוי שנשמר גם אנשים ותיקים ומנוסים כמו סלומינסקי. 
גם רשימת העבודה הפוטנציאלית נראית טוב. בין המתמודדים החדשים אני מציע לשים לב לאיילת נחמיאס ורבין, פעילה ותיקה, אושיה תל אביבית אבל בעלת נשמה של תנועת העבודה ותודעה מעמדית, נכדתה של שרה מ"קפה תמר", שכיהנה בשורת תפקידים במשק. 

עירונית אבל בעלת נשמה של תנועת העבודה. נחמיאס ורבין. צילום: פלאש 90
 
2. בעזה בינתיים הייאוש לא נעשה יותר נוח. החורף הקשה שפקד אותנו השבוע הקשה על חיינו, אולם היה סיוט גדול בהרבה לתושבי הרצועה. אספקת החשמל צומצמה משש שעות ביום לארבע (אין חימום), המחסות הארעיים קרסו ועפו ברוח, הקור חודר לעצמות. לא, אינני מאשים את ישראל, אני פשוט חס על העזתי הפשוט ויודע כי בחלק הזה של העולם, גם אם אנחנו לא אשמים במצב (ואנחנו לא), אנו נידרש לשלם את המחיר.

כל זה קורה כשמצרים מקשה על עזה, סוגרת את מעבר רפיח ומוחקת את שכונת רפיח המצרית מעל האדמה כדי להתמודד עם המנהרות. ההתקרבות בין מצרים לקטאר קוטעת את מוקד התמיכה המשמעותי ביותר של חמאס (אגב, חאלד משעל מחפש דירה להשכיר), והמיליארדים שהובטחו לעזה בוועידה בקהיר מבוששים להגיע. אבו מאזן, מצדו, לא ממהר להכניס ידו לבוץ העזתי. כדי לסייע לעצמנו ועל מנת להימנע מסבב אלים נוסף, עלינו לקדם משמעותית את שיקום הרצועה באופן מהיר, רחב ומשמעותי, לאשר כניסת אלפים רבים של עובדים לעבודה בישראל, לאשר אספקת דלקים ולנסות לתעל כספי תרומות לפרויקטים של תחנות כוח, תחנות התפלת מים וטיהור שפכים. אלו אינטרסים ישראליים לא פחות מעזתיים. 


הגבול ברפיח בין רצועת עזה למצרים. צילום: רויטרס
 
3. השבוע עורך הרמטכ"ל בני גנץ ביקור בארה"ב ובקנדה, ייפרד מעמיתו ראש המטות המשולבים ויקבל אות הערכה מיוחד. ביקור הפרידה בארה"ב הוא אירוע מרגש. חוויתי אותו כשהצטרפתי לפרידה של רא"ל גבי אשכנזי בוושינגטון. הטקס מביא לידי ביטוי את הצינור החשוב באמת בין ארה"ב לישראל, שלא מחליד ולא מתפוצץ. הוא איתן וחסון גם כשיש סערות פוליטיות, ויכוחים ואפילו נתק פוליטי.

רא"ל גנץ, שהיה בעבר נספח צה"ל בוושינגטון, מכיר היטב את הקשר הזה שבבסיסו שיתוף פעולה מודיעיני נגד הטרור, פיתוחים משותפים של אמצעי לחימה, שיתוף בלקחים מבצעיים, מודיעיניים ולוגיסטיים, וקו חם ומוצפן לדיאלוג. היחסים אינם בנויים על רמטכ"ל זה או אחר, והם צפויים להימשך גם אצל גדי איזנקוט, שלמד תקופה ארוכה בארה"ב, ואצל מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל, שהיה נספח צה"ל בוושינגטון.

השבוע, כשיביט גנץ לאחור ביציאה מרחבת הפנטגון, הוא יהיה רשאי להיות גאה בחלקו בבניית מרקם היחסים, ובוודאי יתהה בסתר לבו, כמו רבים מקודמיו, אם ישוב לכאן, איך ומתי.