תיקים באפלה: מי יהיה שר האוצר הבא והאם זה טוב למשק?

השמועות על כך שתפקיד שר האוצר הוא מתכון בטוח לקבורתו הפוליטית של האוחז בו היו מוקדמות. בבחירות 2015 התפקיד הפך לנחשק במיוחד, אולי בגלל סדר היום החברתי־כלכלי. קשה לספק תשובה חד־משמעית על השאלה מי ימונה לשר האוצר הבא, אך ניתן לנסות לקבוע מי מתאים ולמי סיכויי הצלחה טובים יותר.
 

הפוליטיקאים שהצהירו על כמיהתם לתפקיד הם משה כחלון, יאיר לפיד, פרופ' מנואל טרכטנברג ושר הפנים גלעד ארדן. בחודשים האחרונים הארבעה חרכו כל כנס וכל פורום כלכלי והביעו את עמדותיהם בנושאי חברה וכלכלה. לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. בשורה התחתונה, מדובר במועמדים סבירים.

פרופ' מנואל טרכטנברג, מועמד המחנה הציוני, ימונה אם המפלגה תנצח ברוב משמעותי שיאפשר לה לדרוש גם את תיק האוצר. הפרופסור מביא איתו ניחוח אקדמי ואת העובדה שעמד בראש הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית. 
 

עמדותיו הבסיסיות מנוגדות לדנ"א של מפלגת העבודה. פרופ' יוסי יונה, במקום ה־23 ברשימה לכנסת, טען ובצדק כי ראוי היה שטרכטנברג ישמש כשר האוצר מטעם יש עתיד או הליכוד (מפלגות שבהן התחכך). אז מדוע בדיוק הוא נחת במחנה הציוני? כנראה כי שם היו מוכנים להציע לו את האוצר.
 

בשנים האחרונות השמיע טרכטנברג עמדות כלכליות המתכתבות נקודתית עם הסיטואציה. לאחר המחאה החברתית הוא דגל בהעלאת מסים, אבל לקראת הבחירות שינה את טעמו, וכעת הוא טוען שאין צורך בזה. הוא מתנגד למע"מ דיפרנציאלי אף שבמחנה הציוני הצהירו על תמיכתם בכך. מינויו יהווה מתכון לאין ספור חיכוכים עם המחנה הסוציאל־דמוקרטי הדומיננטי במפלגה. 
 

והערה נוספת: השבוע צוין יום האישה. טרכטנברג הצהיר שאם ימונה לשר האוצר, אשתו נדין, המשמשת כמשנה לנגידת בנק ישראל, תיאלץ לפרוש מתפקידה. מדוע שהסדר לא יהיה הפוך, וטרכטנברג עצמו יודיע מראש שהוא מוותר?

יאיר לפיד, המכונה הפתעת הבחירות (היום כבר ברור שזו לא תהיה הפתעה) שימש כשר האוצר בקדנציה הקודמת. תוך זמן קצר התברר שאינו מתאים לתפקיד. חריצותו יוצאת הדופן, שנועדה להוכיח שהססמה "באנו לעבוד בשבילכם" אינה ריקה מתוכן, היא לא תוכנית עבודה. 
 

לפיד בז לפקידות האוצר והוכיח זאת לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. מה שהדאיג יותר היה ניסיונו לכרסם במעמד הנגידה קרנית פלוג, שאין עוררין על חשיבותה המקצועית. כשר אוצר הוא עקף התמודדויות עם קבוצות לחץ לקידום רפורמות במס או בפנסיה. ההצהרה על הלאמת קק"ל אינה רפורמה, אלא צעד פופוליסטי שנוי במחלוקת; ואילו הרפורמה בבריאות והביטול של הרגע האחרון ב"ועדת גרמן" להנהגת שר"פ בבתי חולים ציבוריים מוסברת בעיקר בלחצי התקשורת.

  המועמד המתאים ביותר, אך ללא סיכוי לקבל את התיק. צילום: מרק ישראל סלם

לפיד גילה נדיבות בנוגע להוצאות תקציביות כמו תקצוב לניצולי שואה וסיוע לגורמים בסקטור העסקי. משנתו הכלכלית אקלקטית, והאג'נדה נקבעת בהתאם להלכי הרוח האקטואליים בציבור. אם מדובר בשכר הבכירים, הוא ייזום את הגבלתם. כשמדובר על פיטורים בכימיקלים לישראל, הוא יתקומם על כך שהמדינה אינה מנצלת את מניית הזהב ומתערבת.
 

כשהוא מתעקש על משהו הוא הולך עד הסוף, וכשזה משתלב בעודף המוטיבציה שלו, מתקבל תמהיל הרסני. היה מיותר להתחייב בתחילת 2014 שהמסים ב־2015 לא יעלו, ולהתעקש על כך למרות מבצע צוק איתן והגידול בהוצאה הביטחונית. היה גם מיותר להתעקש על חוק מע"מ אפס, הנוגד הצהרות קודמות של לפיד ששללו הנהגת מע"מ דיפרנציאלי.
 

לפיד אינו מתנגד לקבל הזדמנות נוספת באוצר, אבל סביר להניח שלא יתעקש על כך. אם יש עתיד תצטרף לקואליציה, התפקיד הראוי ביותר עבורו הוא שר החוץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, זה לא רק תפקיד של קוקטיילים וקבלות פנים. לשר החוץ הבא מצפה עבודה קשה על שיקום מעמדנו הבינלאומי לאחר הקדנציה הארוכה מדי של ליברמן. מבחינה אסטרטגית, חוסנה הבינלאומי של ישראל חשוב לא פחות מחוסנה הכלכלי.
 

משה כחלון, יו"ר כולנו, יהיה כנראה שר האוצר הבא. גם אם יקבל 8 מנדטים, הוא יהפוך ללשון מאזניים בכל גוש. כחלון מעוניין בתפקיד, כי המנטורים הכלכליים שלו סיפרו שבתפקיד העוצמתי יצליח להזיז הרים וגבעות.
 

אבל כחלון לא מתאים לתפקיד. ראשית, הוא יתקשה לתפקד ללא גיבוי פוליטי מראש הממשלה (במיוחד אם יהיה זה נתניהו). נכון שהרפורמה בסלולר הצליחה, אבל ממתי פוליטיקאי מקים מפלגה בזכות רפורמה אחת ומתיימר להפוך בזכותה לשר אוצר?
 

במערכת הבחירות הוא דיבר בעיקר על יוקר המחיה: שבירת המונופולים, הגברת תחרות בין הבנקים, הורדת מחירי הדיור (אולי באמצעות פירוק המינהל) והורדת יוקר המחיה. על רווחי הבנקים (הממוצעים בעיני האנליסטים) הוא הגיב השבוע כשאמר: "עד כאן - נחנקנו". בעבר כבר המליץ לבנקים להסתדר עם רווח של 100 מיליון שקל. סדר היום הכלכלי שלו מתאים לשר רווחה ברוטציה עם שלי יחימוביץ'.
 

ומה עם המשק? איך דואגים לעסקים שיספקו צמיחה ומקומות עבודה? האם להעלות מסים או להגדיל גירעון? כחלון סיפר פעם שהוא מעריץ את הנגיד סטנלי פישר, ותיאר את עצמו כ"עפר לרגליו". אז האם כשר אוצר יצליח להתרומם מהעפר ויציג עמדות עצמאיות הנוגדות לעתים את אלה של הנגידה?

לזכותו ייאמר שאם בפוליטיקה הישראלית ליברמן הוא שר החוץ, נפתלי בנט שר הכלכלה ולפיד היה שר האוצר, מינוי כחלון אינו הזוי במיוחד.

גלעד ארדן, שר הפנים, הוא המתאים ביותר לתפקיד. מדובר ברפורמטור העובד סביב השעון לטובת הציבור, וחסרונו העיקרי הוא בחספוסו וביחסי הציבור הגרועים שלו. כשר להגנת איכות הסביבה הוא שדרג את מעמד הארגונים הירוקים. במשרד התקשורת הוביל מספר מהלכים, גם במחיר עימות עם העובדים (המקרים הבולטים היו הרפורמות בדואר וברשות השידור). מול חברות הסלולר הוא לא התבטל כשהאיץ את רפורמת השוק הסיטונאי ואת הכניסה לרשת הדור הרביעי בסלולר. ארדן הוא איש יסודי ולא פופוליסט. כשהוא נדרש לסוגיה כלשהי הוא לומד אותה ביסודיות, בוחן את היתרונות והחסרונות ורק אז מחליט.

יש המבקרים את שכיבתו על הגדר למען נתניהו. אבל מה מצפים מאיש ליכוד? שיתעלם מראש הממשלה שלו? כשהוא נדרש לתת תשובות לשאלות מסוימות הוא אינו מסוגל לשקר. הוא מסמיק - מקרה נדיר אצל פוליטיקאים. במקרים מסוימים ניתן להבחין שאינו מאמין בחלק מהתשובות של עצמו. אם נתניהו ישוב וייבחר לראשות הממשלה, ארדן כשר האוצר יהיה הקלף המנצח. הגידו כן לארדן.

באמצע השבוע הוזמן נפתלי בנט לכנס בחירות שערכה התאחדות התעשיינים. ראשי המפלגות הופיעו, אבל למרבה ההפתעה שר הכלכלה הבריז בגלל מה שהסביר כאילוצי זמן.
 

הוא והתעשיינים יודעים את האמת. עכשיו גם אתם: הופעתו עלולה הייתה לגרור התקפה חסרת תקדים מצד התעשיינים. כך קרה בכנס התעשייה האחרון באילת וגם בכנסים קודמים. אי השתתפותו בכנס כמוה כהברזה של ראש הממשלה מאזכרה לזכרו של מנחם בגין. בבחירות הקודמות בנט דווקא כן הופיע. הוא גם התחייב בפני התעשיינים "אני אהיה עבד שלכם". אבל לאחר שמונה לשר, החליף "העבד" את שם משרד התעשייה המסחר והתעסוקה למשרד הכלכלה.
 

מאז, מערכת היחסים שלו עם התעשיינים ידעה מורדות ומורדות. בעוד לתעשיינים לא היה לו זמן, לכנס דה מרקר שלשום דווקא הופיע. בנט האשים את לפיד ב"הונאת פונזי" בכך שייחס לעצמו את קידום חוק פיצוי פיטורים לעצמאים. אם לפיד הוא פונזי, אז על פי אותו סולם ערכים בנט הוא מיידוף. נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, אומר בפה מלא שבנט לוקח לעצמו קרדיט על דברים שלא עשה.
 

ברוש: "יש מי שניכס לעצמו את הורדת יוקר המחיה מבלי שנקף אצבע, וזה כולל את עניין העלאת שכר המינימום שהוא הסכם של צבי אורן עם אבי ניסנקורן. את מה שעשה השר היה עושה כל שר מתחיל: חותם על צו הרחבה.

ומי לא בא? נפתלי בנט. צילום: צילום מסך מיוטיוב

"לקחת טרמפ על הטיפול בילדים בעלי מוגבלויות זה שיא הציניות. מי שהפך לשר הכלכלה אינו יכול להסביר מדוע (בגלל אוזלת ידו) אסם לא העבירה את מפעל הגלידות לערד".
 

בנט הסביר שמה שמעניין אותו הוא יוקר המחיה, ולמען האמת הוא הצליח במשהו. אלא שבעוד לפיד הקים ועדה לעידוד הייצוא, בנט הקים ועדה להסרת חסמי ייבוא. בעוד לפיד הזיע לילות כימים על קידום הסכם שכר המינימום, בנט הזמין את עצמו לקראת החתימה על ההסכם ל"הזדמנות צילום".
 

בנט מרבה לנכס לעצמו את פירוק מונופול המלט נשר (אולי בזכות האילוץ למכירת אחד המתקנים), אך נכון לימים אלה ממשיך נשר לפעול במלוא עוצמת המונופול. מי שעשה את העבודה השחורה עבור התעשיינים והעצמאים היה לפיד. בממשלה האחרונה הוא תפקד לא רק כשר האוצר, אלא גם כשר הכלכלה ושר השיכון והבינוי. אנרג'ייזר, כבר אמרנו?
 

לא ברור אם בנט ימונה בממשלה הבאה לשר הביטחון, שאליו הוא משתוקק. מה שברור הוא שלתפקיד שר הכלכלה/התעשייה הוא כבר לא יחזור. אם בכל זאת תתרחש תאונת עבודה, הפעם באמת לא יהיה עם מי לדבר. 

יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי, מספר 5 ברשימת הבית היהודי לכנסת, יהיה כמובן מאושר לחזור לתפקידו לאחר הבחירות, אבל מי יודע מה יקרה. בשיחה איתי על סיכום כהונתו הוא אומר: "במערכת הבחירות ירדו הפעם לרמה נמוכה מאוד. לא מדברים על הדברים החשובים לציבור ולמדינה. מחפשים כל הזמן דברים צהובים וחושבים שזאת הדרך לקנות את לב העם. שבועות שלמים מדברים על נושאים 'שירחם השם'. בקבוקים, מני נפתלי וסרטונים מטומטמים. בבחירות האלה נעלם הברק בעיניים".
 

שלשום אמורה הייתה להתקיים ועדה שתעסוק בהעברות התקציביות בוועדת החריגים של החשבת הכללית. לאחר שכבר ניתנה ההסכמה, הישיבה בוטלה ברגע האחרון. מה קרה?
 

"אכן קיבלתי אישור, אבל לאחר שביקשתי לדון באותה ההזדמנות על תנאי הפרישה של שרים, בקואליציה התחרטו. צריך להבין כי מהרגע שהוכרז על הבחירות, אני לא רשאי לכנס ישיבה ללא אישור ועדת ההסכמות, המורכבת מיו"ר הקואליציה ומנציג האופוזיציה. עקב כך, נושאים חשובים כמו סעיף 46, המאפשר ל־80 עמותות לקבל זיכוי ממס, לא הגיעו לאישורי.
 

"לא נתנו לי לדון בדוח מבקר המדינה בנושא ההוצאות החריגות במעון רה"מ. כבר הזמנתי סקר ממרכז המחקר בכנסת שכלל השוואה עם מעונות אחרים בעולם לגבי הוצאות גינון, ניקיון וכו', אבל בקואליציה חששו לדון בנושא".

"החוק הכי עוצמתי היה חוק הריכוזיות, שמשנה לחלוטין את פני הכלכלה. הבעיה היא שרוב הציבור אינו מבין אותו ולכן לא מדברים עליו. מדובר בחוק עם שלושה חלקים הפוגע בטייקונים, והשפעתו על המשק נאמדת במאות מיליארדי שקלים".

"מי שהאשים אותי בכך זה השמאל שניזון כל כולו מגורמים כמו מכון מולד, שמאל קיצוני המנפיק מידע הזוי. אספר סיפור: בעקבות רצח שלושת הנערים הוחלט להעביר ליהודה ושומרון 40 מיליון שקל כדי לשפר את הביטחון. לפיד חשש מביקורת, ורצה לחלק את הסכום לשניים: 20 מיליון ומאוחר יותר עוד 20 מיליון. הוא העביר בתשלומים כדי לוודא שחוק מע"מ אפס יעבור. באותו זמן אישרתי מאות מיליוני שקלים לאזורים בתוך הקו הירוק, אבל זה לא הפריע לשמאל, בגיבוי התקשורת, לצעוק".

"השקיפות בוועדה השתפרה בצורה דרמטית ביותר. נכון שסתיו שפיר בנתה את עצמה על חשבון הוועדה, אבל היא התעניינה רק בנושא השקיפות. הבעיה שלי איתה הייתה התפרצויות הזעם והניסיון להשתלט על סדר היום והדיון".
 

"נכון שמערכת היחסים שלי עם לפיד הייתה טובה והוגנת. היה בינינו אמון מוחלט. לפיד לא הסכים לאשר את תוכנית 'מחיר מטרה' בשוק הדיור עד שמע"מ אפס לא יעבור, מחשש שביבי יעשה תרגיל ולא יאשר את החוק. בגלל זה הבנייה הוקפאה לתקופה ארוכה. המלצתי לו לרדת מחוק מע"מ אפס, אבל הוא התעקש ואמר שאם זה לא עובר הוא מפרק את הקואליציה. לא הייתה לי ברירה וקידמתי את החוק. עמדתי בהבטחתי והעברתי את זה לביבי, אבל הוא החליט שלא הולכים על זה והממשלה נפלה.
 

"אני יכול לגלות שבהחלט עזרנו אחד לשני. יום אחד הוא החליט להוסיף מיליארד שקל לניצולי השואה. יכולתי לעכב את ההחלטה, כי הבנתי שזה פופוליסטי וינוצל בבחירות, אבל אתה לא יכול לומר לא לניצולי השואה.
 

"אבל גם לפיד עזר. הוא עמד בהתחייבותו להעביר את מלוא 40 מיליון השקל ליישובי יו"ש. כשנכנס לתפקיד הוא קיצץ דרמטית את תקציבי הישיבות ממיליארד שקל ל־450 מיליון שקל. בהסכמתו הוספנו עוד 150 מיליון שקל לתקציב הישיבות אבל בעדיפות לישיבות ההסדר".
 

על השאלה אם לפיד היה שר אוצר טוב מתחמק סלומינסקי מתשובה ישירה: "ברור שלא היה לו ניסיון ולא הקיף את עצמו באנשי מקצוע המומחים בתחומם. הוא גם לא היה בקי בעבודה הפרלמנטרית. אבל אין ספק שהיה לו רצון לעשות דברים טובים והיו לו רעיונות מחוץ לקופסה. הטעות שלו הייתה שדי בהתחלה הוא הודיע שהוא רוצה להיות רה"מ. בגלל זה ביבי נלחץ ולא היה מעורב בנושא הכלכלי. ניסיתי לשנות את דעתו, אבל ביבי אמר לי כל פעם מחדש: 'אתה צודק', אבל בפועל הוא לא היה מעורב".

"בטוח שלא. זה היה אסון והודעתי מיד שזאת טעות. ניסיתי לשכנע את הצדדים ללמוד לעבוד אחד עם השני וגם ללפיד המלצתי להפסיק עם האולטימטומים. הזהרתי שהליכה לבחירות היא טירוף שיעלה הון עתק ויקפיא את הכל. אני יודע שלקראת סוף הדרך ביבי הבין שטעה וניסה לעצור את המהלך. להערכתי, היום הוא מאוד מצטער כמו כל אזרחי המדינה. אף אחד לא מבין מדוע הלכנו לבחירות שגרמו נזקים קשים למשק".

"כשאיווט ישב שבעה לאחר מות אמו, ביבי נסע לחולון לניחום אבלים וניסה לשכנע את איווט להסכים להקמת ממשלה חלופית בלי לפיד ואז להכניס את החרדים. ליברמן לא הסכים. השמועה אומרת שהיו דיבורים בין כמה ראשי מפלגות שיצאו בססמה 'רק לא ביבי'. ליברמן, אז עם 13 מנדטים, עשה את החשבון שאחרי הבחירות לא יפנו ללפיד המוחלש או לכחלון, אלא אליו, כדי שהוא יהיה זה שיקים את הממשלה. היום כבר יודעים מה מצבו".

"המחלה ההולנדית" היא שם גנרי להתעשרות פתאומית של מדינה שבה התגלו מרבצי גז או נפט בהיקף עצום. להולנד זה קרה בסוף שנות ה־50, אך במדינה לא השכילו להשקיע את הכסף בתבונה, והכלכלה יובשה לשנים ארוכות.
 

היום תשוב מהולנד משלחת של 13 בכירי השירות הציבורי שביקרה שם השבוע כדי ללמוד כיצד מטפלים במשק הגז, ואיך נזהרים לא להידבק ב"מחלה". את יציאת המשלחת ארגן יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה.
 

בין הטסים פקידי ציבור בכירים כמו המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד אבי ליכט, הממונה על התקציבים אמיר לוי, סגנו אודי אדירי, יו"ר רשות החשמל אורית פרקש, הממונה על ההגבלים דיוויד גילה ומנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב.

הפקידים איישו ועדה פנימית בראשות קנדל שאמורה הייתה להתיר את פלונטר של משק הגז, ולהחליט כיצד מפרקים את המונופול ומעודדים תחרות. בשורה התחתונה, הוועדה לא איתרה את הנוסחה הגואלת, ופרופ' גילה החליט לבסוף לדחות את הפתרון בחודשיים. כל חודש עיכוב בפיתוח מאגר "לווייתן" ובדחיית הפתרון משמעותו אובדן הכנסות של מיליארד שקלים למדינה.
 

אף ששבוע לפני הבחירות "מסביב יהום הסער", הוחלט שהמשלחת תצא להולנד. תארו לכם מה היה קורה לו בעיתוי הנוכחי הייתה נוסעת לחו"ל משלחת של חברי כנסת. נסיעת הפקידים בעייתית לא רק בגלל העיתוי אלא גם מבחינת הנראות הציבורית.
 

ההזמנה שוגרה על ידי שגריר הולנד בישראל. ההולנדים התחייבו לממן את הוצאות השהות בבתי המלון, הנאמדות בעשרות אלפי שקלים. ספק אם הדבר עומד בנורמות ציבוריות וקיים גם ספק אם מבקר המדינה יבדוק את ההתנהלות סביב הנסיעה.
 

מניין הגיע המימון להוצאות הטיסה בהיעדר תקציב בגלל הקדמת הבחירות? בקשת הנסיעה הובאה לאישור ועדת החריגים של החשבת הכללית באוצר, שהחליטה לאשר הוצאה של 9,000 דולר. אין זו הפעם הראשונה שבה בכירי השירות הציבורי יוצאים לסיורי לימודים על ענייני אנרגיה, אף על פי שהגז במאגר "לוויתן" קבור עדיין בבטן הים.
 

בנובמבר 2014, בשבוע שבו הוחלט על הקדמת הבחירות לכנסת, שהתה באוסלו מנכ"לית האוצר יעל אנדורן. היא לא טסה כדי לקדם את הסכמי השלום, אלא כדי ללמוד מהנורווגים כיצד מנהלים את "קרן העושר" בהיקף מאות מיליארדי דולרים שמקורה באוצרות הגז והנפט. בישראל מפנטזים על קרן כזאת, אבל בינתיים ניתן רק לחלום עליה. זה לא הפריע למנכ"לית להתעניין באופן ניהול הקרן. אם בכלל תוקם, זה יקרה הרבה אחרי שאנדורן תסיים את תפקידה באוצר.
 

דוברת משרד האוצר אישרה שנסיעת בכירי השירות הציבורי אושרה בוועדת החריגים, ושאת השהייה בבתי המלון מימנה ממשלת הולנד.