שמי שרה ואני מנשקת מזוזות. אומנם סבי מורי, הרב אברהם חזן ז"ל, צחק עלי פעם בחיבה ואמר שאני לא צריכה לנשק כל דלת שאני עוברת בה, ומספיק בכניסה לבית פעם ביום. אבל אני אוהבת את העצירה הזאת, בעיקר בצאתי מהבית, שמזכירה לי לפני היציאה לעולם הגדול מה באמת חשוב. "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". אני גם הולכת לפעמים להתפלל בכותל ואף מנשקת את אבני שריד בית מקדשנו. אפילו בקבר רחל ביקרתי לא פעם.
קמעות, דרך אגב, אני לא סובלת. בעיני יאיר גרבוז זה הופך אותי לחלק מהקומץ החשוך שהשתלט לו על המדינה. ובכן קודם כל, תודה לאל שאנחנו לא קומץ. רוב העם היושב בציון מגדיר את עצמו מסורתי. הקומץ הוא דווקא אנשים כמו גרבוז, שמתעקשים להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ומשדלים אותנו להינתק ממורשתנו כדי להידמות להם.
הם מבקשים להפוך את המדינה היהודית המיוחדת שלנו למדינת כל אזרחיה, שדואגת אך ורק לביוב, לכבישים, למים ולכלכלה. סתם מקום שבו יוכלו לחיות ישראלים. אולי זה חלומו של גרבוז, אבל זה בוודאי לא חלום הדורות של העם היהודי, ואני מאמינה שזו גם לא שאיפתם של רבים ממצביעי השמאל שיש להם זיקה לשורשים.
הבעיה היא שהקומץ הגרבוזי הזה הוא ששולט בתרבות, בתקשורת ובאקדמיה, באופן שאינו פרופורציונלי לגודלו באוכלוסייה ולתרומתו למדינה, והשיח האולטרה־שמאלני־חילוני הזה של הקומץ שמקבל גב מארגוני שמאל קיצוניים מהארץ ובעיקר מחו"ל, מחלחל אל תוך המיינסטרים הציוני בארץ.
אם מישהו היה צריך הצדקה לניסיון ההתערבות של בנימין נתניהו בהרכב השופטים של פרס ישראל לספרות, הוא קיבל אותה השבוע מגרבוז ומיהושע סובול. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות דווקא לשמאל הערכי והציוני הוא השתלטות של הקומץ הזה על הבון־טון ועל חיי הרוח שלו.
אני לא מנשקת את המזוזה רק מכוח האינרציה וגם לא מנשקת את המזוזה כקמע, אלא מכבדת את מה שכתוב בה: הקשר שלי לארץ, לאל, למסורת והמחויבות שלי אליה. בלי זה, בית המזוזה הוא רק פלסטיק ריק, בדיוק כמו מדינת ישראל על פי חזונו של גרבוז ושל קומץ השמאלנים הקטן אך הכוחני שהוא מייצג.
***
ההתנשאות המפא"יניקית הישנה והרעה הזאת, שגרבוז הוא רק גלגולה המודרני והמסוכן יותר, היא שהפכה את מנחם בגין האשכנזי ליקיר עדות המזרח, ואת הליכוד למפלגה בעלת אוריינטציה חברתית. מקובל לחשוב שהליכוד זנח את הרגישות החברתית (על כך בונים משה כחלון ויאיר לפיד) ושנתניהו הוא קפיטליסט קיצוני. אבל מי שמבין קצת בכלכלה ובתמורות שעבר העולם מעידן בגין כראש הממשלה ועד ימינו, יודע שהליכוד טועה בכך שהוא מציג את נתניהו רק כ"מר ביטחון" ולא כראש הממשלה הכי חברתי שקם לנו בשנים האחרונות.
העולם עבר גלובליזציה. מדינות כמו ישראל אינן יכולות להתחרות במשכורות הנמוכות הנהוגות בעולם השלישי, ומומחים כמו יוסי יונה מהמחנה הציוני, שזורים חול בעיני העובדים, לא ישנו את המגמה הזאת. מפעלים שהיו פאר הלואו־טק הישראלי, כמו דלתא למשל, מעתיקים בתהליך רב שנים את מקומם לארצות העולם השלישי או פשוט נסגרים.
לכן מדיניות כלכלית־חברתית נכונה היא שילוב בין ארבעה מאמצים שנעשו על ידי ממשלת נתניהו:
1. הפיכת ישראל ל"אומת ההייטק". באמצעות מדיניות מיסוי נכונה שהמריצה מפעלי הייטק לקום דווקא כאן, או הקמת חממות עידוד לחברות הזנק שמביאות לידי ביטוי את היצירתיות הישראלית כדוגמת start-app nation , קידום פארק הייטק בבאר שבע ועוד.
2. צמצום המרחק הפיזי בין הפריפריה למרכז, כדי לוודא שהדור הבא של תושבי הפריפריה יהיה חשוף לכל סוגי האוכלוסייה והמקצועות, ישאף וגם יוכל להשתלב באומת ההייטק הזאת. זאת בין השאר, באמצעות תנופת פיתוח הכבישים והרכבת, העברת בסיסי צה"ל לנגב והקמת עיר הבה"דים בנגב, אוניברסיטה באריאל ובית ספר לרפואה בצפת.
3. הכשרה מקצועית במקצועות העתיד לאוכלוסיות חלשות כלכלית. למשל באמצעות פרויקט "מפתח" להכשרתם והשמתם של חרדים במקצועות המחשב, שהוא חלק ממימוש החלטת ממשלת נתניהו מ־ 2010 להגיע ל־63% העסקה במגזר עד 2020 , יעד שבקרב הנשים כבר הושג.
4. הרחבת והוזלת שירותי חינוך, בריאות ורווחה ציבוריים. כמו חינוך חינם מגיל 3 וטיפולי שיניים לילדים חינם. צמצום האבטלה והעלאת שכרם של המורים.
ספק אם בגין היה מתרגם את תפיסתו החברתית ואת המהפכה החשובה שחולל למושגי שנות האלפיים טוב יותר מממשיכו, בנימין נתניהו.
***
כנראה ששלטי החוצות, שעליהם תמונתו של הרצוג עם סנטר מרובע והכיתוב "מנהיג שקול ואחראי", עושים את עבודתם לא רק על הבוחרים היהודים, אלא משפיעים גם על הפלסטינים. הם בוחרים הרצוג.
"הרשות הפלסטינית עצרה אנשי חמאס כדי למנוע פיגוע שישפיע על הבחירות בישראל", הכותרת המרתקת הזאת התפרסמה השבוע ב"הארץ", שיש לברך
אותם על היושרה שבפרסומה. את משמעות הכותרת מסבירים עמוס הראל וג'קי חורי: "נראה כי בהנהגת הרשות חוששים כי פיגוע קטלני בעיתוי פוליטי כה רגיש יוביל לזליגת קולות אל הימין ויביא להכרעת הבחירות לטובת הליכוד".
אבל האמת היא שלא התמונה המסוקסת עשתה את העבודה אלא להפך, ההבנה של הפלסטינים שהרצוג ולבני יהיו הרבה יותר רכים, לחיצים, נדיבים וששים אלי פינוי יישובים מאשר נתניהו. שהם ישיגו הרבה יותר משלטון שמאל.
זה לא שאבו מאזן רוצה או יכול להגיע להסכם בסופו של דבר. הוא ממשיך במורשת ערפאת, לקיים משא ומתן להשיג נסיגות, תקציבים, הישגים בינלאומיים ולהבטיח הפסקת הטרור. ואחר כך להמשיך בטרור, אם דרך הרשות ואם דרך חמאס. היינו כבר בסרט הזה עם אלף הרוגים אחרי הסכמי אוסלו ועם פיגועים המוניים חמישה חודשים בלבד אחרי ביצוע הסכם עזה ויריחו תחילה.
ניסיתי לבדוק בגוף הכתבה עד מתי אבו מאזן הצליח לדחות את הפיגוע. האם זה יום אחרי הבחירות, או שהם יחכו להרכבת הממשלה. אבל לא מצאתי. בואו נקווה שמי שימנע את הפיגוע הבא יהיה ממשלת ישראל, ושלא נצטרך לסמוך על מערך השיקולים של אבו מאזן. אותי זה מפחיד.