ללמוד את הנכבה? מזל שלא מבקשים להכיר לנו את הנראטיב הנאצי

בעידן שבו “האני הוא האחר” ואין אמת מוחלטת, אלא לכל אחד יש האמת שלו, מתרבים חיידקי השקר בצלחת הפטרי הקרויה הפוסט מודרנה. כל אחד יכול לחרטט כראות עינו וכאוות נפשו ולהגן על בדיותיו, כי אי  אפשר להתווכח על כלום, אי אפשר להוכיח כלום, ולכל אחד יש אמונות ודעות לגיטימיות משל עצמו וזכותו לאחוז בהן.
 

שכתוב ההיסטוריה הוא נשק חשוב בשטיפת המוח של הנוער. חומר הלימוד נתפס כאובייקטיבי וכעובדות שאין עליהן עוררין. ההיסטוריה במקרים רבים אף מניעה לפעולה: על פיה ילד פלסטיני שילמד על הנכבה, האסון הגדול של מלחמת השחרור, יהיה מוכן למות בעד שחרור פלסטין מהכובש הציוני. אבל העובדה שהנכבה היא השקר הגדול ביותר שמסתובב בשכונה, ומפילה חללים בשל הנאורות הדמוקרטית, לא מנעה משר החינוך לשעבר לשקול ללמד את הילדים שלנו שקרים, כאלה שמוציאים אנשים לרחובות עם רצח יהודים בעיניים.
 

ולכן, אם לכל אחד יש האמת שלו, והיא לגיטימית, אני מבקשת להכניס לתוכנית הלימודים גם את הנרטיב הנאצי. מדוע? כי גם הם בני אדם, וגם להם יש דעות ואמונות ורצונות. ואין “רע” ו”טוב”. מה, אנחנו באנימציה לילדים? המציאות מורכבת ויש ללמוד אותה ככזאת. ואין לנו מה לפחד ללמוד על מישהו שאנחנו לא מסכימים איתו, נכון? אלו שתי דעות לגיטימיות, לא?
 

אפשר ללמד, למשל, שהנאצים חשבו שאנחנו, היהודים (ואם תרצו תוסיפו אליהם גם את ההומואים, הצוענים והשחורים), זן נחות של אדם, ולכן, ועל מנת לשמור על טוהר הגזע הארי, יש להשמיד אותנו. אפשר להבין אותם, לא? אנחנו באמת לא כל כך יפים, אפילו קצת מכוערים. ואנחנו לא אתלטים ובלונדינים אלא עכברי בית מדרש כאלה. אני לא אומרת שזה נכון להכחיד עם בגלל איך שהוא נראה, אבל מובן לחלוטין למה הדעה הזאת הייתה קיימת, לא?
 

רציתי להמשיך ולכתוב על השמדת עמי בידי הנאצים מנקודת מבטם, אבל אני לא יכולה. יש שקרים שהנפש לא עומדת בהם, יש בחילה שמונעת להמשיך, יש קו אדום. לא אכפת לי באיזה עידן אנחנו, בכל רגע בהיסטוריה שהייתה ושתהיה יש אמת מוחלטת, “אמת אחת ולא שתיים” כפי שאומר אורי צבי גרינברג. ואסור לנו להבין את הנאצים. אסור לנו ללמוד נרטיב של אויב, אנחנו צריכים להקשיב לאמת ורק לה.