אנחנו קוראים להם נרקומנים, מכורים, מסוממים, פושעים, זונות, עבריינים, הומלסים, משוגעים, מסכנים, אבל איש לא קורא להם חולים. כן, חברים, חולים כרוניים.
המכורים לסמים קשים שלא מצליחים להיגמל, אלה שכבר ניסו פעם אחר פעם להיגמל ונכשלו, אלה שכבר מזמן ויתרו, אלה שכבר הפסידו הכל - משפחה, חברים, זוגיות, עבודה, חברה, חיים נורמליים. על המכורים האלה, שמכרו את גופם ואת נשמתם ולא הצליחו להיגמל, עליהם אני מדברת. בישראל, על פי הערכות של משרד הבריאות והרווחה, חיים כיום כ-25 אלף אנשים המכורים לסמים קשים. מתוכם 5,000 מזריקים את הסם.
בישראל מדיניות הטיפול במכור לסמים היא לראות בהם עבריינים - לתייג, לשפוט ולכלוא אותם בבתי כלא. מדיניות זו היא על פי החוק משנת 1973 הנקרא פקודת הסמים המסוכנים. חוק הטוען שמעצם היותם משתמשים בסם, הם מחזיקים בו באופן ישיר - מה שהופך אותם לפורעי חוק - ולכן עליהם להיענש. אך יתרה מזו, המכורים המתמודדים עם מחלתם קשת המרפא נאלצים לשאת את הסטיגמה העבריינית שדבקה בהם. המדינה מצדה מעודדת מכורים לפנות לטיפולי גמילה באמצעות גורמי הרווחה, לפעמים אפילו מתוך כפייה ואיום בעונש. אך אופציה זו טובה רק כאשר המכור בעל מוטיבציה ורצון להיגמל ומסוגל להשתלב בתוכנית טיפולית שנקבעה בעבורו.
מנגד המדינה מציעה שימוש במתדון כתחליף סם. מטרתו של התחליף היא להפחית פשיעה וסחר בסמים, לאפשר חזרה לתפקוד במשפחה, להשתלב בתעסוקה ובעיקר לצמצם ולמזער נזקים. תחנות חלוקת תחליף הסם קיימות ברחבי הארץ ונותנות שירות לכ־3,280 מכורים; לכל תחנה יש בממוצע 300 מטופלים ו־50 מטופלים ברשימות המתנה. הטיפול במרכז חלוקת תחליף לסם ניתן למכורים לסמים אשר נכשלו בניסיונות גמילה קודמים (לפחות שניים). אך השתדלות וקוץ בה; המכסה במרכזים מלאה ומשרד הבריאות הורה שלא לקלוט מטופלים נוספים, אלא רק באישורים חריגים. התחנות ברובן מוזנחות ועלובות, השירות משפיל ומדכא, והדובדבן שבקצפת הוא שהסחר בתרופות רק גובר.
מתוך כך נוצר מצב אבסורדי שבו אדם המכור לסמים מתבקש להשקיע את השקלים שאסף בקיבוץ נדבות בטיפול לטווח ארוך של גמילה שלא בטוח תצליח או בתחליף סם שייקח זמן עד שיקבל אותו, ולא בעוד מנת סם, הנותנת מענה מיידי ובטוח.
ברור שהתמונה מורכבת. ישראל נחשבת למדינה שבעיית השימוש בסמים בה חמורה, ושהטיפול בנושא מגיע בעיקר מצד חקיקה ורפורמות. אך לאור היכרותי עם מכורים לסמים, אשר רובם ככולם גדלו בתוך ומתוך הצטלבות של מיקומי שוליים חברתיים, תרבותיים ומגדריים - יש לבחון אלטרנטיבות למדיניות ראויה יותר.
לסיכום, המלצתי היא שינוי המדיניות לכזו המתבססת על אסכולת צמצום הנזק, שביסודה שינוי הסיווג של המכורים מפושעים שצריך להעניש. מדובר בחולים כרוניים הזקוקים לעזרה. בכל עיר יש להקים מרפאה בפיקוח רפואי, ובה יוכלו המכורים לקבל מנת סם לשימוש עצמי. המרפאה תנהל רישום, תערוך בדיקות רפאיות, תציע טיפולי גמילה וטיפול רגשי-נפשי על ידי עובדים סוציאליים. כך, המכורים הקשים יוכלו לחזור ולהשתלב במעגלי החיים. ואנחנו, כחברה העשויה מרקמה אנושית, מחויבים להושיט יד ולנסות לעזור בריפוי, או לשפר את חייהם.