סופר אורח: הסעודה המפוארת שנגמרה בהתעופפות שיניה של המלכה האפריקאית

נתחיל במה שהיה גם היה. בשנות ה־60 של המאה שעברה קיבלו רוב מדינות אפריקה השחורה עצמאות. השמחה הייתה רבה, אבל איתה זרמו גם הבעיות והסכנות. מבפנים. מיליוני בני נוער נהרו מן הכפרים והיערות אל ערי הבירה, והשלטונות החדשים והטריים לא ידעו מה לעשות כדי למנוע רעב, פשע ואובדן שליטה.

פנו לאונסק"ו וביקשו עצה וסיוע. שם ידעו מה היה מקומן של תנועות הנוער בהקמת מדינת ישראל ובבניינה. פנו אל מפא"י, שהייתה בשיא תפארתה, והמחלקה לקשרי חוץ חיפשה דובר צרפתית, בעל ניסיון בהדרכה בתנועת נוער ובעיקר בשעת חירום. הגיעו אלי, אולי מכיוון שריכזתי את הסניף בירושלים של התנועה המאוחדת במלחמת העצמאות, ובימי המצור הפעלתי את התנועה על כל גיליה לסייע לתושבים הרעבים והמודאגים.

יצאתי לשליחות של שלושה חודשים לכל ארצות אפריקה השחורה הדוברות צרפתית. ישבתי ימים ולילות עם שרי נוער ושרי חינוך וגם אל מלכים ובני מלכים הגעתי. בכמה מן הארצות הללו, השלטונות החדשים השאירו מלך על כנו עם ארמונו והרמונו ללא שום סמכויות. הוזמנתי כנציג אונסק"ו לשיחות ארוכות עם מלך אחד, שנעזר בי למנות את בנו לשר הנוער במדינתו. בילינו שלושתנו הרבה שעות נעימות וטעימות.

שבתי לארץ, לקיבוץ ולמשפחה, מלא סיפורים על חוויות בלתי נשכחות בתריסר מדינות קמות לתחייה, מסנגל בצפון־מערב ועד מדגסקר בדרום־מזרח היבשת. עברו חודשים ואולי כמה שנים (מי זוכר?) ומגיע טלפון לחדר האוכל בקיבוצי. היו אז רק שני טלפונים בכל קיבוץ - אחד במזכירות ואחד בחדר האוכל. מזעיקים אותי לטלפון ואני נדהם למשמע אוזני: "המלך x ורעייתו הגיעו לביקור רשמי בארץ, והוא מזמין אותך אישית לארוחת הערב הרשמית במלון 'המלך דוד'". אני מוציא מן הנפטלין את החליפה שבה ציידו אותי לקראת שליחותי לאפריקה, גם עניבה קשורה מראש מצורפת אליה. אבל נעליים ראויות לשימוש ול"קינג דיוויד" אין לי. אצטרך לקנות בירושלים. וזה סיפור בפני עצמו.

אני מגיע עם הנעליים החדשות, הלוחצות, לארוחה הממלכתית, ואיש משרד החוץ אומר לי שהמלך מבקש שאני אשב לשמאלו. אשתו, שלא הכרתי, יושבת מימינו. הוא לבוש טוקסידו נוצץ בצבע אפור. ראשו הענק מונח על כתפיו, ללא צוואר. תסרוקת א–לה גרסון מפארת את שערו המידלדל ומצחו רחב. גבותיו עבות וסבוכות ועיניו בורקות באפרפר–שחור. אפו הפחוס זכור לי היטב. קולו עמוק ושפתיו עבות. שפתו הצרפתית רהוטה. הוא מחבק ומנשק אותי ואשתו, הצעירה בנשותיו, לוחצת את ידי בידה הענודה בטבעות עם אבני חן. היא לבושה בשמלה מהודרת, פריזאית (הם הגיעו לארץ דרך פריז, כמובן), המדגישה בוורדרדותה את שחור פניה ואת עיניה הבורקות של המלכה. שערה השופע מסורק הררים הררים, ונעוץ בו פרח יפה מפלסטיק. פעם ראשונה בחיים אני יושב לשולחן הארוחה עם מלך ומלכה. אמיתיים.

הזמן הוא אמצע אוקטובר, חילוף עונות, ובירושלים די קריר, אבל הדבר הראשון שהמלך מספר לי הוא שבפריז היה קר מאוד וגשום מאוד וזה לא אפשר להם לטייל ברחובות, כפי שהם אוהבים. הגיעה המנה הראשונה, ו"bon apetit" במבטאים משונים זרם והנעים את אוזניו הענקיות של המלך. הם התלחשו לרגע ביניהם, ולבקשתה של המלכה, עם השמלה הדקה והעדינה, סגרו מאחוריה את החלון. המנות העיקריות הוגשו אחת לאחת. בחרו מלצרים דוברי צרפתית לשולחננו. ישבו איתנו שר החוץ ורעייתו ושר הביטחון ורעייתו, והממונה על יחסי החוץ עם אפריקה השחורה. רווק.

משמאלי ישבה אשתו של אחד השרים, שלא הבינה צרפתית, והפכתי למתורגמן שלה ולבן שיחה. אישה יפה ונעימה, שגם לה זו הייתה הזדמנות ראשונה לשבת לשולחן עם מלך ומלכה. ובעוד אני מתרגם לה מה שהמלך אמר על עיניה היפות ועגיליה האפריקאיים, אנחנו שומעים עיטוש אדיר, ומפיה של המלכה עפות שיניים תותבות ונוחתות אל תוך צלחת של ביצי שלָו, מוטבלים ומתובלים כהלכה, מעדן לאניני טעם. העיטוש עצמו הדהד מכל הרמקולים באמצעות המיקרופון שעמד על השולחן הסמוך, מול הקונפרנסייה - מנחה הטקס. השיניים התותבות, הנוחתות על השולחן, הוציאו צחוקים בלתי נשלטים, לא רק מיושבי השולחן שלנו, אלא גם משולחנות סמוכים. לא היה אפשר לעצור את הצחוק. 

הוא פשט באולם באמצעות הרמקולים. המבוכה שבין גל צחוק אחד לשני הייתה גדולה, אבל היא לא יכלה לגבור על גלי הצחוק שליוו את כל התהליך של מציאת השיניים, משלוחן לרחצה והשבתן, על גבי צלחת מפוארת אל המלכה. נראה היה בבירור שהשיניים חדשות, ושהיא אינה יודעת להסתדר איתן. כל שלב עורר גל צחוק חדש, בלתי ניתן לריסון. פניה הנבוכות והאומללות של המלכה ועיניה היפות, הדומעות, הכניסו מבוכה בין צחוק לצחוק. אבל המראה של השיניים המעופפות שב והופיע לנגד עינינו, בניגוד לרצוננו להיות מנומסים. אני רואה לנגד עיני את התמונה המזעזעת והמצחיקה הזאת גם היום, כשאני כותב את הסיפור. אגב, המלכה שבה והתעטשה בטרם החזירו לה את התותבות שנלקחו לרחצה מלכותית.

גם כששבתי אל ביתי וסיפרתי את הסיפור, צחקנו עד לדמעות. אני זוכר שגם באוטובוס, בדרך חזרה, היה חוזר אל מול עיני המראה על כל גלגוליו והייתי צוחק אל עצמי שוב ושוב. היה בי גם כעס קטן, כי התכוונתי לקחת עוד מנה מביצי השלו עם הרוטב המופלא, ולא העזתי אחרי שהשיניים התותבות טעמו מהן לפנַי.

ניסיתי להסיח את דעתו של המלך ולשאול אותו אם העצות שלי יצאו אל הפועל, והוא ענה בקצרה על שאלתי בחיוב, אבל הסביר שוב ושוב שאת השיניים האלה התקינו בפריז אצל רופא השיניים המעולה, מעל פארק מונסו, בדרכם לארץ והן עוד לא יושבות חזק במקומן. הוא גם הסביר שוב ושוב שהם יצאו ממזג אוויר חם ולוהט בארצם אל פריז הקרה ואל ירושלים הקרירה, ורעייתו הצעירה כנראה הצטננה. הרעיה הצעירה הייתה לא פחות מבת 70. לא הייתי מתפלא אם בשובו לארצו הוא לקח צעירה ממנה, עם שיניים מקוריות, לחמם את מיטתו בביקור הבא בפריז הקרה. "פריז היא הבית השני שלי", הוא אמר לי, "אבל בפעם הבאה אסע לשם לבד. אתה יודע", הוא הוסיף, "לגברים לבד יש מה לעשות בפריז". צחקנו יחד והוא חיבק אותי ולחש באוזני שהבן שלו מאושר כשר הנוער ויש לו כבר שתי נשים נוער–נוער וארבעה ילדים noire noire (שחרחרים). "זה בזכותך", הוא הוסיף, "כי אתה היית באותו דיון האדם האובייקטיבי והנייטרלי היחיד בתוך חבורת הממזרים השחורים שחיפשה תפקידי שר, כל אחד לבנו שלו. הבן הבכור כמובן".

שנים לא מעטות לאחר מכן נפטר המלך בעת בילוי לילי שובב בפריז. גופתו הועברה לקבורה בעיר הבירה של ארצו הנידחת וכמובן קיבלתי הזמנה ללוויה. אינני יודע למה, אולי אתם יודעים, כשקראתי את ההזמנה הרשמית עפו לנגד עיני שיניה התותבות של האלמנה הבוכייה. הבכי הפעם היה נקי מצחוקים סביבו.