בצה"ל משנים את כללי המשחק לקראת העימות הבא עם "צבא חזבאללה"

בתחילת השבוע התקיים בעיירה שלומי על גבול הצפון ערב מורשת חגיגי של חטיבה 300, "עוצבת ברעם", היחידה שכבר 42 שנה שומרת על הגזרה המערבית בגבול הלבנון. בזה אחר זה עלו לבמה המפקדים הוותיקים וסיפרו לחיילים הצעירים על ההיסטוריה של האזור ועל האירועים שכל מי שחי אז לא ישכח לעולם: האוטובוס באביבים, בית הספר במעלות, אוטובוס הדמים בכביש החוף, משפחת הרן בנהריה ועוד צלקות שנחרטו בנוף המרהיב של הגליל המערבי.

התחושה הייתה שנגזר על ההתיישבות הישראלית בצפון לשלם מחיר על ישיבתה שם. לא תמיד זה היה כך. מאז מלחמת העצמאות ועד שנות ה־70 של המאה הקודמת הייתה לבנון השכנה הלא מאיימת שמצפון לנו. הבדיחה באותן שנים הייתה שאם תפרוץ מלחמה בצפון צה"ל יכבוש את סוריה ותזמורת צה"ל תכבוש את לבנון. 

אבל מאז 1970, השנה שבה סולקו ארגוני הטרור הפלסטיניים מירדן והשתקעו בלבנון, הפכה ארץ הארזים משכנה שקטה לבסיס טרור, וכיום יושב שם האיום הצבאי המשמעותי ביותר על ישראל. יש המדמים את חיזבאללה לארגון שהחל כחתול, שורט אבל לא יותר מזה, ובהדרגה התפתח לנמר טורף. הארגון מחזיק כיום 41 אלף לוחמים בסדיר ובמילואים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בסוריה, ויש לו כוח אש גדול יותר מ־95% ממדינות העולם.

רבים מאיתנו טועים ומכנים אותו "ארגון טרור". ההגדרה הזאת שגויה מקצועית, לא מוסרית. לחיזבאללה יש כיום יכולת להנחית מכת פתיחה על ישראל של אלפי רקטות וטילים ביממה אחת, ובמקביל לשלוח כוחות התקפיים שיכבשו יישובים סמוכי גדר בגליל. הוא צבא לכל דבר.

כל זה לא נכתב כדי להלך אימים. הסיכוי שחיזבאללה יממש את היכולות שלו וייצא למלחמה בישראל נמוך. הארגון מתוח כיום בפישוק אסטרטגי שלא מאפשר לו ליזום מהלכים מולנו, אפילו לא לשחק באש. העשור האחרון היה השקט ביותר בתולדות הגליל, זה יותר מ־40 שנה. וכמו שנראית המלחמה בסוריה - חיזבאללה לא יתפנה בקרוב להפר את השקט הזה.

ממרחק עשר שנים נראית מלחמת לבנון השנייה אחרת. הזמן לא הקהה את חומרת הכישלונות שנחשפו בה ואת היעדר הכיוון וההנהגה ברמה הפוליטית והצבאית. ועדיין, המלחמה הביאה לצפון שקט חסר תקדים והרתעה שלא הייתה כמותה מול חיזבאללה. עשור אחרי כן חיזבאללה אומנם חזק הרבה יותר משהיה, אבל גם חסר רצון להיגרר, נכון לעכשיו, למלחמה נוספת מול ישראל, שתמיט חורבן על לבנון.

חיזבאללה ממשיך להתחמש ולהתחזק ורבים תוהים אם גם בצפון, כמו בעזה, נחפרות מנהרות התקפיות לשטחנו. התשובה היא שכנראה שלא, אבל אין בתשובה הזאת נחמה. התוואי הסבוך והמחורץ של גבול הצפון מייתר את הצורך במנהרות. לא יהיה בלתי סביר להניח שלחיזבאללה יכולת להעביר גדוד לישראל דרך הצמחייה הסבוכה, בלי שמישהו יבחין בו. בצה"ל מדברים על לפחות "2,500 מנהרות על־קרקעיות", שתוואי השטח והצמחייה הסבוכה מספקים לחיזבאללה. 

אבל בעוד מפקדי העבר סיפרו איך התמודדו עם חדירות מחבלים בשנים שבהן לא הייתה גדר לאורך הגבול, כיום צה"ל לא מסתפק בגדר ובאמצעי התרעה, והוא משנה את פני השטח. בפרויקט הנדסי ענק חוצב הצבא מצוקים חדשים ליד יישובים הסמוכים לגדר, שיקשו על חיזבאללה להפתיע. 

גם התוכניות של צה"ל למלחמה בצפון הותאמו: לא עוד כישלון ידוע מראש במאמץ לדכא את ירי הרקטות ומרדף עקר אחרי משגרים. צה"ל מכין תוכניות שאמורות לסיים כל מלחמה בצפון בהישג חד־משמעי. ברוח ספרו המדויק של עפר שלח "האומץ לנצח", צה"ל לא מסתפק יותר בהכנת אופציה בינארית - או כיבוש כל השטח או מלחמת התשה ארוכה והתכתשות ממושכת לאורך הגבול. בין שני הקטבים האלה יצר צה"ל ספקטרום של פעולות שאמורות להביא לסיום מהיר יותר של המערכה ולתוצאה ברורה יותר.

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי נהג לומר לפקודיו שבמלחמה הבאה אסור שישאלו מי ניצח. הרוח הזאת שורה גם על התוכניות שמכין גדי איזנקוט. המילה ניצחון לא מופיעה בהן, אבל הן מדברות על הצורך ב"הישג מהדהד", כזה שאחריו לא תתחיל הספירה לאחור לקראת סבב הלחימה הבא. בצה"ל מכינים שורה של הפתעות למלחמה הבאה מול חיזבאללה. היא תהיה מלחמה קשה וכואבת, וצריך לקוות שלא תתממש; אבל היא אמורה להסתיים אחרת מהמערכות האחרונות שלנו.

***

באותו ערב מורשת בלט בהיעדרו אחד המפקדים המוערכים של חטיבה 300 - אופק בוכריס. אף אחד מהנוכחים לא ידע שבאותה שעה הוא ישב מול חוקרי מצ"ח שהטיחו בו האשמות חמורות. מאז בוקר יום שלישי כל צמרת צה"ל אחוזה תדהמה ומבוכה. 

פגשתי אותו כמ"פ בלבנון לפני למעלה מ־20 שנה. כבר אז היה ברור שמדובר במפקד נועז ומבריק, מסוג המפקדים שהחיילים ילכו אחריהם גם ברגליים יחפות. בחלוף השנים הוא רק חיזק את הרושם הזה, אבל זכויותיו כלוחם אמיץ וכמפקד מצטיין לא רלוונטיות לחשדות שמיוחסים לו. מה שהדהים את מפקדיו ופקודיו הוא הפער בין הקצין הישר מאין כמוהו שהכירו כולם לבין החשדות שמייחסת לו המתלוננת.

הוא אדם צנוע, אפילו סגפן. לא מהמפקדים שסבורים שמגיע להם הכל. חש לא בנוח כשמישהו משרת אותו, יוצא מגדרו להתנצל אם במעבר בחדר צפוף התחכך בלי משים באישה. היו אפילו שראו בו צדקן. יש לו דעות ברורות על מוסר ובמקרים שבהם נמצאו קצינים שחטאו ביחסם לנשים - לאופק הייתה דעה נחרצת נגדם.

לכן ההפתעה הגדולה מחומרת המעשים שמחשידים אותו בהם. הפער אדיר בין המתלוננת הראשונה לבין ההכחשה הגורפת שלו. בוכריס מכחיש קיום כל קשר אינטימי עם אותה מתלוננת. במה שנראה כמהלך מתואם הצטרפה אליה חברתה עם תלונה משלה על הטרדה מינית. עכשיו זה כבר לא רק גרסה נגד גרסה. בוכריס יצטרך להתמודד עם טענה על דפוס התנהגות.

אם יימצא שניהל קשר אינטימי עם פקודה שלו, הוא לא יישאר בצבא. צה"ל קבע סטנדרט ברור וגורף בתחומים של הטרדה מינית והגנה על המשרתות. הקו שקבע איזנקוט חד וברור. רק השבוע הושעה מפקד גדוד שקיים יחסים עם קצינה בדרגת סרן, אף שהיחסים היו בהסכמה ושפער הגילים בין השניים לא היה גדול כל כך. לכן, עם כל הצער על אובדן של מפקד ולוחם מהמצטיינים שקמו בדור הזה, אם יתברר שבוכריס פגע בפקודות שלו, הוא יהיה חייב להיענש. 

כדי שנמשיך לשלוח את בנותינו לצה"ל (אלה מאיתנו שעושים זאת), אנחנו חייבים לדעת שיש מי ששומר עליהן. שאיש לא יוכל לפגוע בהן או לנצל את השררה שלו עליהן. ויחד עם הרצון לשמור את מחננו טהור, אסור להתחפר בצדקנות גורפת.

לקצין אסור לנהל יחסים אינטימיים עם פקודה שלו, זו הנורמה וטוב שכך. אבל צריך גם להכיר בכך שעל אף הנורמה, יחסים כאלה קרו ועוד יקרו בעתיד. אני מכיר עשרות מקרים של מערכות יחסים כאלה שהסתיימו בנישואים. במקום שבו יש בני אדם ולא מלאכים קורים דברים, וכל מקרה צריך להישפט לגופו. "מה שמבדיל בין קדוש לחוטא", טבע אוסקר וויילד, "הוא שלקדוש יש עבר, ולחוטא יש עתיד".