שאלת השאלות של הסכסוך: כמה פלסטינים באמת חיים ביהודה ושומרון?

בשבוע שעבר דווח כי יו"ר הרשות אבו מאזן וחבריו בפת"ח אינם היחידים שלבם חרד. גם צמרת צה"ל בלחץ. על פי דיווחו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", בניסיון להיערך לבחירות הללו שר הביטחון אביגדור ליברמן מקיים בשבועות האחרונים סדרת דיונים עם צמרת הצבא. במהלכם שכנעו הקצינים את השר - שעד כה צידד בפרישתו של אבו מאזן - כי "האינטרס הישראלי הוא שמעמדו יתחזק".

ולשם כך, על פי פישמן, ליברמן החליט לאמץ את התוכנית שהכין מתאם פעולות הממשלה בשטחים. עיקריה: העברת סמכויות התכנון והבנייה בשטח C מהמינהל האזרחי לרשות. כמו כן, ליברמן תומך בהכשרת הבנייה הבלתי חוקית והנמרצת של הפלסטינים בשטחי C, ועתיד לאשר הקמת עיר פלסטינית חדשה ביהודה ושומרון על פי דגם של רוואבי.

כמה בעיות בתוכנית הזאת; למשל, ויתור על סמכויות התכנון והבנייה בשטח C אינו דבר של מה בכך. שימור הסמכות הזאת הוא אחד האינטרסים העליונים של ישראל במגעיה עם אש"ף מראשית תהליך אוסלו ועד עצם היום הזה. ברגע שישראל מוותרת על סמכויות אלה, היא מוותרת הלכה למעשה גם על יכולתה לשלוט ביטחונית בשטחים הפתוחים - ודרכם על מרכזי האוכלוסייה - ומסכנת את כלל היישובים הישראלים ביהודה ושומרון.

אבל עוד לפני שניגשים להשלכות האסטרטגיות השליליות של המהלך המוצע, צצות לפנינו שתי שאלות מהותיות שעלינו לענות עליהן. ראשית, למה צה"ל סבור כי ויתור על סמכויות התכנון והבנייה יגביר את הסיכוי של מועמדי פת"ח לנצח בבחירות המוניציפליות באוקטובר? על סמך מה נקבע הדבר? הרי ניסיון השנים האחרונות הוכיח כי הוויתורים אינם מעודדים את הפלסטינים לתמוך בשלום, אלא רק מגבירים את השנאה כלפינו. הרי לאחר שיצא צה"ל מעזה השמידו הפלסטינים חממות ושרפו את בתי הכנסת. ארבעה חודשים לאחר יציאתו הם העלו את חמאס לשלטון בבחירות חופשיות.

יש לבחון גם את הנזק שייגרם לישראל אם אומנם חמאס ינצח בבחירות, ועל פי זה גם לשפוט אם הוויתורים שצה"ל מציע רלוונטיים. לכאורה ניצחון חמאס יפגע בנו בשתי דרכים עיקריות. ראשית, הוא יביא לצמצום הפעולות שכוחות פת"ח ינקטו נגד חוליות חמאס ביו"ש. זאת אומרת, צה"ל ייאלץ לפעול באינטנסיביות רבה יותר ביו"ש. שנית, ברגע שאנשי חמאס ישלטו על מועצות מקומיות, יש להניח כי הרשות תגדיל את כמות הכספים שהיא מזרימה למשטר התנועה בעזה. לא מובן איך ויתור על הסמכויות באזור C יקדם את האינטרסים של ישראל במצב זה. 

האם ישראל תיישם את הוויתורים במקרה שחמאס ינצח בבחירות או שמא מדובר בעניין מותנה? מן הסתם, אם ניתפס (ובהחלט ניתפס) בעיני הפלסטינים כמי שמנסים להכריח אותם להצביע לפת"ח, זה רק יקדם את חמאס.

קשה להשתחרר מהרושם כי צמרת צה"ל לא מנסה לעזור לליברמן לגבש מדיניות חדשה, אלא פועלת כדי למנוע ממנו לחשוב. נראה שהציגו לפניו הצעות שהאלופים מעוניינים לקדם, בלי שום קשר למצב בשטח. הרי פישמן דיווח כי התוכנית לוויתור על סמכויות התכנון והבנייה, לרישוי בדיעבד של עשרות אלפי בניינים בלתי חוקיים ולהקמת עוד עיר פלסטינית קיימת כבר שנתיים. 

אין זה סוד שהמטכ"ל דבק באסטרטגיה של שתי מדינות, או לכל הפחות יציאה חד־צדדית מיו"ש, על אף ששתי האפשרויות כשלו.

מאז 1967 ישראל מוצאת את עצמה באותה בעיה. היא צריכה לשלוט ביו"ש כדי לשמור על תל אביב וירושלים. היא רוצה להישאר ביהודה ושומרון כי אלה חבלי המולדת ההיסטוריים של עם ישראל. אבל היא לא רוצה להכיל את הפלסטינים בתוך מרשם האוכלוסין שלה, משום שהיא רוצה לשמור על שלטון דמוקרטי המבוסס על רוב יהודי מוצק.

אסטרטגיית המדינה הפלסטינית והנסיגה החד־צדדית הניחה כי אי אפשר להשיג את כל היעדים. אז ויתרו על ההיסטוריה ועל הביטחון לטובת הדמוגרפיה. והנה, זה לא פעל, ואנחנו נותרנו גם עם הפלסטינים וגם עם שאלת הדמוגרפיה.

הדמוגרפיה משתקת אותנו בשתי דרכים: אנחנו חוששים שאם נדלל את הרוב היהודי נדלל את הלגיטימציה הבינלאומית שלנו - וגם חוששים מאובדן הרוב היהודי. 

הציפייה שהעולם יעמוד לצדנו אינה אלא פנטזיה. העובדה כי מדינות רבות מתעקשות שישראל עודנה אחראית לעזה מוכיחה כי אין כאן דאגה בינלאומית אמיתית לשלום ולדמוקרטיה. בעולם פשוט מנצלים את הפלסטינים כדי לפגוע בנו. על כן, אין טעם לחשב את עמדת הקהילה הבינלאומית בהערכת דרכי הפעולה שלפנינו.

אבל הדאגה שלנו כלפי פנים אמיתית היא. ואם החלת החוק הישראלי ביו"ש תקיץ את הקץ על הרוב היהודי במדינה, נצטרך כנראה להסתפק בפתרון שאינו ריבונות מלאה על השטח. 

 הכישלון האסטרטגי הגדול ביותר שלנו בכל הקשור לפלסטינים הוא שלא טרחנו בכלל ללמוד את הנושא הגורלי הזה. כיום אין לנו יכולת לדון בו או להגיע למסקנות בנושא הדמוגרפיה משום שאין לנו בסיס נתונים שכולם יכולים להסכים עליו באשר למספר הפלסטינים הגרים ביהודה ושומרון.

אנשי שמאל מקבלים את הנתונים הדמוגרפיים של הרשות כאילו היו הלכה מסיני ומהלכים אימים על אזרחי המדינה בתחזיותיהם השחורות על אובדן הרוב היהודי בתוך שנה־שנתיים. לפי השמאל, כל הודעה בדבר מותה של תפיסת שתי המדינות היא הכרזת מלחמה על הציונות. 

מצד שני, הימין מסתמך על חקר הנתונים של הפלסטינים שעשתה קבוצת חוקרים עצמאיים בסדרת מחקרים החל בשנת 2005. על פי אותם חוקרים, בראשות יורם אטינגר ויעקב פייטלסון מישראל ובנט צימרמן ומייק וייס מארה"ב, הרשות בדתה את נתוניה בכוונה; היא הוסיפה כ־1.5 מיליון איש.

לנוכח שיעורי הפריון הגבוהים של ישראליות יהודיות והירידה התלולה בשיעורי הפריון של הפלסטיניות ביו"ש, ולנוכח שיעורי העלייה הגבוהים לעומת שיעורי ההגירה השליליים אצל הפלסטינים, החוקרים טוענים כי לא רק שאין בעיה דמוגרפית, אלא שהדמוגרפיה בכלל משחקת לטובת ישראל.

כל זה מחזיר אותנו אל שר הביטחון ליברמן ולרצון הצודק שלו לגבש אסטרטגיה חדשה כלפי הפלסטינים. הגיע הזמן שראש הממשלה ירכיב צוות שיפעל מתוך משרדו ויוסמך לאסוף ולנתח את הנתונים הדרושים ולהסיק מסקנות לגבי גודל האוכלוסייה הפלסטינית. ישראל אינה צריכה לשלוח חיילים לשכם כדי לספור ראשים. די לה בתצלומי אוויר, בנתוני צריכת החשמל והמים ובמספרי ההגירה מגשרי הירדן ומנתב"ג כדי שתשיג תמונה מלאה. כדי לצמצם את הפוליטיזציה של הנתונים, יש לצרף לצוות נציגים של שני המחנות, לצד אנשי המועצה לביטחון לאומי.

אין פתרונות קסם לבעיות שלנו ושל הפלסטינים, אבל נמאס לחזור על אותן הטעויות. ליברמן צודק בכך שהגיע הזמן לערוך דיון רציני. לשם שינוי, אולי נעשה זאת על בסיס עובדות ולא פנטזיות.