"חזרתי לארץ ואני יודע שהפעם זה לתמיד. אני צריך להתרגל אליה, לאהוב אותה ושהיא גם קצת תאהב אותי, אם לא קשה לה": עם מותו של יהונתן גפן ז"ל, אנו מפרסמים שוב את טורו מ"מעריב" (16.4.2004), לאחר שובו לארץ משהות של מספר שנים בבוסטון.
אני יודע שזה הטור הראשון שלי מאז שחזרתי מבוסטון ושזה צריך להיות טור בן זונה, אבל אני עייף מתהליך הקליטה. כמו בתהליך השלום, השלום זה לא הבעיה. מה שעוצר אותו זה התהליך.
כמו ב"כיסאות" של יונסקו, מאה ארגזי קרטון תפוחים מפוזרים מסביבי. כל יום אני מחכה שלוש שעות לשלושה טכנאים שירכיבו לי חיבור מהיר. הם לא מצליחים ואומרים שהבעיה היא במחשב ושוב אני משתעשע ברעיון לשכור רוצח שכיר זול שיגמור על ביל גייטס, שונא ישראל.
גם המוברים שהעבירו את העבר שלי מהמחסן לדירה החדשה איחרו בשלוש שעות. וכשהם הגיעו הם אמרו שהם יוצאים לאכול וחזרו אחרי שעה. ניסיתי לעצור אותם אבל אני לא מבין רוסית, ויודע שגם הקליטה שלהם היתה קשה.
אחרי שנתיים בקרחון נוגה, מתעוור מאור התכלת העזה, מבלה באביב הקצר והאיכותי שלנו, מפשיר בחום השמש החגיגית, מי שהולך אחרי יכול לראות שלוליות קטנות מחוצלארץ. צועד לי מאושר זמנית ברחוב בן יהודה, וכל אחד יודע שמה שהוא לא יעשה, בסוף כל בן יהודה מחכה לו אלנבי, וכל חנות שנייה היא פיצוצייה וכל שלישית היא מסחטת פירות.
ברוכים הבאים לארץ הפיצוצים והסחטנים.
ליהודי הנודד אין בית, רק מזוודות וחרדות ואמונה שבסוף אולי הכל יהיה בסדר. חזרתי הביתה וכמו תמיד אני עדיין רוצה הביתה. ואני יודע שעדיין מוקדם להתערב בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל, ארץ זבת פיצוציות וסיכולים נקודתיים ונקודות מסוכלות.
חזרתי לארץ ואני יודע שהפעם זה לתמיד. אני צריך להתרגל אליה, לאהוב אותה ושהיא גם קצת תאהב אותי, אם לא קשה לה.
אחרי שלושה נסיונות עריקה אני יודע שאין לי לאן לברוח. אין לי אי יווני לברוח אליו כמו לראשי ממשלה מסוימים, אבל נעזוב את זה, אין לי עדיין עניין ומצב רוח להתערב בעניינים פנימיים של ארצנו המוחצנת.
כל חיי אני גר בדירות שכורות. אין לי כל עניין לקנות דירה בארץ ישראל. אם יש משהו אחד שאני יודע: אנחנו לא נישאר פה. או שנצא לגלות או שנמות, ובינתיים - נגור בשכירות.
אם אכן בני ישראל הלכו 40 שנה ממצרים, זה בגלל המתווכים. חודש הם הלכו, ואז - על הר נבו - הם ראו שלט ענק "יוסי נכסים." שלושים ותשע שנים ואחד עשר חודשים הם הסתובבו עם מתווכים שדפקו להם את הצורה עד שהם התגעגעו לפירמידות.
חודש שלם עברתי עם מתווכים שהראו לי דירות מטות ליפול.הם ידעו מה אני מחפש,אבל גררו אותי לדירות "משודרגות" (יש פריג'ידר,(! "מושקעות" (מישהו סייד מהר וצבע את הדלתות) ו"מאובזרות" (יש "הכנה" למיזוג, שזה חור גדול בקיר.( זה לא סתם שאין באוניברסיטאות חוג שנקרא "הפקולטה למדעי התיווך." מתווכים זה מקצוע מולד.
בסוף מצאתי מתווך ישר שיצא צדיק, ועכשיו אני גר ברחוב ז'בוטינסקי, שזה המקום הכי טוב לשמאלני האחרון בתל אביב. אני גם מכיר שלושה משתמטים מצפוניים מצה"ל שגרים ברחוב המצביאים בצהלה, ככה ששייקספיר צדק כשהוא כתב ב"רומיאו ויוליה:" "ומה זה כבר חשוב השם"? (תרגום חופשי לאללה.(
טסתי ארצה ב"בריטיש איירווייס" עם עצירה בלונדון, ועוד עצירה ב"איקאה," כור ההיתוך של העם היהודי המתחדש בארצו ומרהט אותה. בערב החג החנות הענקית היא כוורת רוחשת רוכשים. מי שמתלונן על מצבנו הכלכלי ועל הדמוגרפיה שהיא לטובת הערבים כנראה שמעולם לא ביקר באיקאה בפסח.
כמובן שצפיפות האוכלוסין בימים הנקודתיים האלה מפחידה אותי, אבל אלפי אנשים ממששים מוצרים ואחד את השני, כאילו אין שאהידים בעולם. פה ושם מישהו זוכר אותי ואומר: "מה זה לא רואים אותך."? כמובן שהוא רואה אותי, מה שהוא מתכוון להגיד זה: למה לא רואים אותי אצל יצפאן או אצל יאיר. כמו כן יש שאומרים, בלוויית צ'פחה אלימה: "מה זה לא שומעים עליך,"? וזה בגלל שעדיין לא לגמרי נקלטתי ואני עדיין לא צועק ולא צופר, אבל גם זה יגיע. אי אפשר להיות מקומי ביום אחד.
כשאני יושב עם הבן שלי עם שלוש עגלות עמוסות ריהוט בחניון, אני שוב מרגיש בשדה התעופה ולא יודע אם באתי לטוס מפה או כבר הגעתי ואני מחכה ולא יודע למי ולאן הוא ייקח אותי.
בדרך לתל אביב אנחנו שואפים עמוק את ניחוח פריחת ההדרים, בושם ששום צרפתי עם שלושה שמות לא ירקח לעולם. כמה מושבים שהכרתי נעלמו והיום קוראים להם "מקדונלד'ס" ו"טויז אר אס."
ולאלה שאומרים שאנחנו חיקוי של אמריקה אני מסביר שתמיד עדיף חיקוי, כי אם חיקוי אובד לך זה לא נורא וחיקוי תמיד קל יותר לעזוב או למחוק.
חודש גרתי במלון, ואחר כך הלכתי למחסן שבו אפסנתי את החפצים והרהיטים שלי לפני שנסעתי לשנתיים לישון עם האויב. פסיכולוג רגיש אמר לי פעם שיש שלוש טראומות עיקריות בחיינו: הראשונה: מישהו קרוב שמת. השנייה: פרידה ממישהי שאהבת (וגם אם כבר לא סבלת אותה, סבלת מכאב הפרידה.( השלישית: לעבור למקום חדש.
אני לא יודע אם ברגע שאנחנו מתים כל חיינו עוברים מהר במוחנו, אבל זה קורה בוודאות כשאתה עובר לדירה חדשה. אני פורק ארגזים ומגלה בפעם האלף שאני מאבד רק את הדברים היקרים, והדברים הזולים מסרבים להיעלם.
לא מצאתי את משקפי השמש המותגיים שלי, שעון רולקס ומצית זהב טהור שקיבלתי מיהודי עשיר טהור, אבל האגרטל השביר והדוחה שקיבלנו מדודה חנה לחתונה הוא נצחי, כמו כל מציתי הפלסטיק, עטים חד פעמיים והתצלום הגדול והמטושטש של ברל כצנלסון, אותו העברתי כבר ל-30 דירות בעיר, לזכר החקלאות.
רוב רכושי הוא ספרים. יותר מ.2,500- ברגע בוגר אני מחליט למסור אותם. מה אני צריך כל כך הרבה ספרים, מה אני, הנדלזלץ? הבת הבוגרת והרוחנית שלי, דור שני למצוקה כלכלית, אומרת לי שזה הדבר הכי יקר שיש לנו ושאסור למסור ספרים שאתה אוהב.
נכון, אני אוהב אותם, אבל כבר נפרדתי מדברים שאני אוהב יותר. אני גם יודע שבעוד כמה שנים אפשר יהיה לקרוא את כל הספרים באינטרנט, ואנשים יחפשו את גוגול ב."Google"
זה הטור הראשון שלי מאז שחזרתי למולדת וספיחיה. לא יצא טור בן זונה משום שאני עדיין מאוהב ויש מצב.
חזרתי הביתה, ואני מתרגל אליו. הפירות הכי מתוקים בעולם, הנשים היפות ביותר בעולם, וכולן עם הבטן בחוץ ועם הפנים למחר טוב יותר. הגעתי בעזרת השם למקום האחרון בעולם שנהג המונית מבקש ממך רשות לעשן ובקיא בכל הנושאים, כולל ספרות ושירה. יום אחרי שנפטר המשורר נתן יונתן (וכמנהגנו ההספדים היו שירי הלל שיונתן מעולם לא שמע בחייו, כי אצלנו משבחים אותך רק על קברך הטרי,( לקח אותי נהג ממוניות "גורדון" ושאל אותי: "אח שלי, היית אתמול בלוויה של אלתרמן."?
חודש וחצי אני כבר כאן, בארץ הנפלאה הזאת, ומרוב סידורים עדיין לא היה לי זמן לכעוס על המדינה. כל כך טוב לי בהמולת החגים, בין מאות הנופשים שהולכים לאט לאורך הטיילת, עם כרס קטנה שהיא אולי חגורת נפץ או אולי מנת יתר של קניידלעך.
ואני לגמרי מבין למה שרון כבש אי יווני. נו, כמובן שפה ושם אני כבר קצת מתעצבן לפעמים מהצפיפות, מחוסר האינטימיות שהופכת בקלות לגסות רוח עממית.
אבל, אני יודע שזהו הבית המטורף שלי, ושמדי פעם צריך לטוס ממנו (שיהיה בריא בן-גוריון(! ולהירגע באיזה אי כבוש, ואני כבר חושב לעצמי איזה שלושה ראשי ממשלה הייתי אורז ולוקח איתי לאי יווני בודד.