סוריה חזרה למשפחת העמים הערביים — לא כמנצחת או כחביבת הקהל, אלא כבורג ואובייקט במערכות הגיאו־פוליטיות המורכבות של המזרח התיכון. החרם בן 12 השנים על משטר אסד הסתיים ומה שעומד עכשיו על הפרק הוא התנאים שיידרשו ממנו. גורמי אופוזיציה סוריים אומנם קבלו על ההיבט הבלתי מוסרי של הרהביליטציה למשטר הדמים של אסד, אך הריאל־פוליטיק, ציני או לא, הכריע.
כמו לגבי סוגיות אחרות במזרח התיכון, גם בנושא הסורי הנסיגה ההדרגתית של אמריקה מהזירה המדינית והביטחונית שיחקה תפקיד בהיערכות החדשה באזור, והפרתו של הנשיא אובמה ב־2015 את הצהרתו הקודמת בעניין הקו האדום לגבי השימוש בנשק כימי על ידי בשאר אל־אסד כלפי אזרחים הייתה סימן שלילי ברור בהקשר זה.
בפוליטיקה בינלאומית אין, כידוע, חלל ריק, ואת מקומה המצטמצם של אמריקה מילאו רוסיה ואיראן, שלמרות ניגוד האינטרסים הכלכליים ביניהן פעלו יחד להצלת משטר אסד. המדינות הערביות שהעניקו סיוע מסוים למורדים הבינו שתמונת המצב השתנתה. המגעים הראשונים עם דמשק נעשו בידי האמירויות ובחריין כמעין סיירת בדיקה מקדימה וקיבלו תנופה משמעותית עם קבלתה של סעודיה את ההובלה. קדם לכך הנרמול, ביוזמת סין, בין ריאד לטהרן, שנתקל במשיכת כתף בוושינגטון.
כפי שנכתב ב"פייננשיאל טיימס" הבריטי, בבסיס ההתפתחויות עמדה החלטת סעודיה בהנהגת יורש העצר מוחמד בן־סלמאן - "להמציא את עצמה מחדש על בימת המדיניות העולמית", כתוצאה ממה שנתפס על ידה כהיעדר כיוון ברור במדיניות האמריקאית, בנוסף לערעור באמון במחויבותה להגן על בעלות בריתה.
ספקות אלו גברו כשארצות הברית לא הגיבה בכוח על התקפת הטילים האיראנית־חות'ית על מתקני הנפט של סעודיה. כפי שהעיר פרשן סעודי, "ערכה של מטריית הביטחון האמריקאית נוקב". המומחה האמריקאי למזרח התיכון, ג'ון אלטרמן, העיר שאכן "קשה שלא לתהות מה תהיה המדיניות האמריקאית במזרח התיכון בשנים הקרובות". הנשיא ביידן אומנם הצהיר שמעמדה של ארצות הברית באזור יישאר איתן, אך העברת משקל הכובד של המדיניות והאסטרטגיה האמריקאיות למזרח הרחוק, ואחר כך גם לחזית הרוסית, עוררה ספקות בעיני הדיפלומטיה הסעודית.
למרות זאת, סעודיה לא תוותר על קשריה הביטחוניים הבסיסיים עם אמריקה. גם לוושינגטון - חרף היחסים המתוחים עם ריאד בעקבות פרשת חאשוקג'י והעלאת מחיר הפקת הנפט של מדינות אופ"ק בהנהגת סעודיה בניגוד לבקשתה המפורשת - אין כל כוונה למשוך את ידה לחלוטין מיחסיה המיוחדים עם סעודיה. לכך יש השלכות גם על ישראל ועל פוטנציאל יחסיה עם המדינה הזאת.
אף שסעודיה רואה יתרון בקידום יחסיה השוטפים עם איראן, היא גם לא איבדה קשר עין עם הסכנות במגמותיה הגרעיניות ובשאיפותיה ההגמוניות באזור. אדרבה, גם הקשר המחודש עם דמשק איננו נועד לתמוך במעמדה של איראן בסוריה, אלא להתחרות בו ולבלום אותו. ואכן, פתיחת הדף החדש בין מדינות ערב בהנהגת סעודיה לדמשק איננה נחזית גם בטהרן בהכרח כהישג מבחינתה. ייתכן אפילו שהתעוררו אצלה חשדות לגבי נאמנותו של אסד לאינטרסים שלה.
יש להניח שביקורו לאחרונה בדמשק של נשיא איראן ראיסי נועד להיות גם פעולת מנע מבחינה זאת, דהיינו למנוע מצב שסוריה תיתן עדיפות לסעודיה ולאמירויות בכלכלתה. ברור שאיראן המרוששת איננה יכולה להתחרות בעניין זה עם סעודיה והאמירויות, כפי שברור גם שלהשקעות של הנ"ל יהיו תנאים, ולא רק עסקיים טהורים.
כפי שכתב הפרשן ג'קי חוגי, סוריה היא מדינה חרבה והיא חייבת תוכנית שיקום רחבה. איש בסוריה לא מסוגל לממן אותה, והברירה היחידה היא להסתמך על השקעות זרות. אמריקה לא תבוא לעזרתה, גם לא רוסיה שכלכלתה נאנקת תחת עול הסנקציות ועלויות המלחמה באוקראינה, וגם לא אירופה שיש לה בעיות משלה.
בהפוך על הפוך, הקשרים המשוקמים בין העולם הערבי לסוריה עשויים, אפוא, לפעול דווקא נגד המגמות של איראן ומנהיגיה הקיצונים, שיצטרכו להסביר לאזרחיהם מדוע השקעות של עשרות מיליארדי דולרים בסוריה לא הניבו להם רווח ולא הקלו את מצוקתם הכלכלית — כשמישהו אחר קוטף את הפירות.
להשלכות על ישראל מהמצב החדש יש כמה כיוונים אפשריים. בראייה חיובית, סעודיה ובעלות בריתה הערביות שישקיעו משאבים עצומים בכלכלה הסורית ירצו להבטיח שקט ויציבות מרביים במדינה.
פעולותיה תומכות הטרור של איראן ובניית תשתית תוקפנית של חיזבאללה וגורמים אחרים נגד ישראל משטח סוריה - פעולות שברור שישראל תמשיך לפעול נגדן בכוח - אינן משרתות את המטרה הזאת. על ישראל לנצל את המצב הזה ואת האופציות שזה פותח בפניה לקידום מעמדה המדיני. ממשלת השינוי, עם כינונה, הודיעה שבגלל הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים בין מרכיביה תימנע ממהלכים מדיניים משמעותיים. היא עמדה במילתה, כך ששובו של נתניהו לראשות הממשלה בא בעתו. "הסכמי אברהם" היו צעד משמעותי לא רק בעבור ישראל, אלא גם מבחינת המזרח התיכון כולו — והפרק החדש בעולם הערבי עשוי לתמוך בצעדים להרחבתם והעמקתם.
קשירת קשרים גלויים עם סעודיה תמשיך להיות מטרה דיפלומטית מרכזית של ישראל, וארצות הברית, חרף בעיותיה עם ריאד, ממשיכה למלא תפקיד חיובי בהקשר זה. באחד העיתונים נאמר אומנם שהתקדמות בערוץ הסעודי־ישראלי תחייב התייחסות מעשית למסלול הפלסטיני. אין בכך כל חדש, אך לא מהנמנע שסעודיה, כמו האמירויות, תחליט שאפשר ללכת במקביל הן במסלול האינטרסים העצמיים שלה והן בזה הפלסטיני.