זו חוויה מתסכלת לעבור בין האולפנים ולהסביר את הכלל הפשוט, האלמנטרי: "אין המלחמה, אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים"; ולנו אין מדיניות ביחס לחמאס, ואין מדיניות ביחס לרשות הפלסטינית, וכבר 15 שנים, מאז שיוזמת אנאפוליס של אולמרט גוועה, אנחנו תקועים באותו לופ אינסופי שבו ישראל והפלסטינים מובלים על ידי הקיצונים ביותר אל עבר אסון מדיני במין טרגדיה יוונית ים־תיכונית נטולת תקווה.
זה לא חייב להיות ככה. המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, זו שמצוידת באמצעי הלחימה המשוכללים ביותר, עם מערכת ההגנה האווירית הטובה ביותר, עם איכות כוח האדם הגבוהה ביותר, יכולה לקחת את הסיכון הנורא, ודווקא מעמדה של כוח, לנסות ולשבור את הקיפאון המדיני־ביטחוני שעלול לגזור עליה כליה.
ישראל חייבת להכריע לאן פניה: סיפוח או היפרדות מהפלסטינים. קביעת גבולות ברורים ומוכרים למדינה היהודית, או סיפוח מיליוני פלסטינים, והסתכנות ודאית בהפיכת ישראל למדינת אפרטהייד מנודה ונחשלת או למדינת כל אזרחיה – חציים ערבים וחציים יהודים, שבסבירות גבוהה תיקלע למלחמת אזרחים.
יש המון מה לעשות חד־צדדית, דו־צדדית ורב־צדדית. אפשר להתחיל לבנות את קו הגבול העתידי של ישראל, תוך צמצום דרסטי ברמת החיכוך האזרחי, הרגעת המתיחות הביטחונית, ושימור חופש הפעולה המבצעי של צה"ל ושב"כ. אפשר להתחיל בשורת מיזמים כלכליים ותשתיתיים לטובת חיזוק הכלכלה הפלסטינית, העלאת רמת החיים, העלאת מחיר ההפסד, וחיזוק כושר ההיפרדות בין האוכלוסיות.
אפשר לכרוך את כל המיזמים בתוכנית אזורית לסיוע כלכלי שלה יהיו שותפות ירדן, מצרים ומדינות המפרץ. תארו לעצמכם מה קורה ביום שאחרי הכרזת ישראל כי פניה למימוש חזון שתי המדינות, כי תוכנית מעשית לקידום המימוש תוצג בקרוב, וכי היישום יחל בשורה של צעדים חד־צדדיים, אך בלי שביטחונם של אזרחי ישראל ייפגע.
זה מהלך נטול סיכונים ביטחוניים, עתיר סיכויים מדיניים ולאומיים, המבטא את רצונם של רוב אזרחי ישראל – שחרור מנטל השליטה על מיליוני אנשים שאינם חפצים בשליטתנו, והבטחת אופייה של ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי – מדינה חופשית, שוויונית ודמוקרטית.
עקרונות תוכנית זו יהיו כדלקמן: סיפוח אחוזים בודדים משטחי איו"ש, ובהם מרב האוכלוסייה הישראלית, ותוך פיצוי הרשות הפלסטינית בשטחים בהיקף דומה; גושי ההתנחלויות שיסופחו יוקפו במכשול קרקעי וביטחונם יובטח; חלוקת ירושלים תוך ויתור על מרב השכונות הערביות של העיר (למי ששכח, נזכיר כי ירושלים היום היא העיר הערבית הגדולה בישראל);
השכונות הערביות יהפכו לבירת המדינה הפלסטינית העתידית; בקעת הירדן תהיה בריבונות פלסטינית, אך ישרור בה משטר ביטחוני מיוחד תוך שימור שליטת ישראל במעברי הירדן ובקו המים; יישמר חופש הפעולה המבצעי של צה"ל ושב"כ בכל השטח ובהתאם למציאות הביטחונית שתיווצר.
אפשר לגלוש לפירוט נוסף, אך דומה שאין צורך בשלב זה. מספיק שישראל תממש את שני הסעיפים הראשונים, ומיד נחזה בהשפעות חיוביות על השיח הפנימי, הלכידות הלאומית, המעמד הבינלאומי, והמצב האזורי מול איראן ובכלל. ציונות מודל 2023 מחייבת נקיטת יוזמה ותפיסת אחריות על עתידנו – עתיד שצריך להיות מובל על ידי הרוב הדמוקרטי המתון, ולא על ידי חבורה לאומנית קיצונית.
חודשים ארוכים אנו זועקים "דמוקרטיה או מרד", אבל שוכחים עיקרון פשוט: לא תהיה דמוקרטיה ללא היפרדות מהפלסטינים, וללא החייאת החזון הציוני האמיתי בידי הכוחות שנשאו אותו עד כה – הציבור היצרני, הדמוקרטי, הליברלי והמתון, שהוא רוב האוכלוסייה הישראלית בלי הבדלי דת, גזע או מין.