האויב החיצוני, לכל אחד ואחת מאיתנו יש כזה. הוא מתדלק מערכות בחירות וגורם לנו להצטייד בכל הבא ליד. האויב החיצוני הוא לעתים מדינה, יחסי חוץ או אפילו השכן מהבית הסמוך.
זה נכון למדינות רבות בעולם, או לפחות היה ככה. אבל הזמנים משתנים, ואיכות החיים עולה דווקא במקומות שאין בהם לכאורה אויב חיצוני וההסתכלות היא פנימית. כי מדינה שיודעת לסמן מטרות בחול, תיפול ותקום על פשיעה מאורגנת בתוכה, יוקר מחיה מאמיר ושחיתות שלטונית המאיימת על עצם קיומה. זה מה שיהרוג אותנו ולאו דווקא האיראנים.
השיח על האויב החיצוני מציל אותנו בכל פעם מחדש. סדרי העדיפויות והקשב הציבורי מסיטים אותנו לחשוב כי בקונספציה הקיומית שבה אנו חיים, מדי פעם איזו מלחמה קטנה או מבצע מקומי מחזירים את כולנו שוב לקופה בסופר מבלי שלמעשה נצטרך לעשות דבר.
כך גם הפשיעה המאורגנת מביטה על האויב החיצוני ומקווה כי זה לא ייעלם ויאפשר לה להמשיך לקיים מוסדות מדינתיים לכאורה של בוררות וכלכלה, תיווך וביטחון אישי, כאשר הקשב הציבורי מרותק למסך שמייצר חדשות במשך כל היום. גם לשחיתות שלטונית קל לשגשג כאשר העיניים מופנות החוצה ולא למתרחש בתוך הבית.
העולם משתנה כל הזמן, וחדי העין מחפשים ומזהים מגמות עומק שאותן אנו פוגשים כאילו בהפתעה אחת לכמה שנים. אבל אם נחזור לרגע להסתכל פנימה על המדינה והסביבה שבה אנו חיים, נגלה שהמגמות היו שם תמיד, מרביתנו מעדיפים להתעלם מהן, או להתרכז בשרידות האישית או ברווחה.
אבל שלא נטעה, הבדלנות האישית תוך התמקדות במה שיש או שאין לי ותוך השלמה אדישה עם מה שקורה בחוץ, לא תחזיק מעמד לנצח. חוסר המעורבות בסביבה שבה הציבור חי עלול לפורר לאט אך בבטחה את הקרקע שעליה כולנו חיים. בישראל 2023 זה מתחיל להיות מורגש.
הידוק הקשר
האויב החיצוני הופך אותנו לפסימיים כלפי חוץ ואת חלקנו לאופטימיים כלפי פנים. נשמע משונה? שימו לב לגורמי ממשל בארץ ובעולם המתארים חוזקות ועתיד יציב ובטוח, היו ערניים להסתכלות פוליטית על המציאות, שלעתים מנוגדת או לפחות קוראת תיגר על דעתם המקצועית של בכירים בתחום העיסוק. מבט כלכלי של האחד יכול לחזות קטסטרופה, בעוד האחר יאמר כי זו מגמה בינלאומית ואנחנו חזקים יותר מכפי שהיינו אי־פעם.
את הפשיעה המאורגנת מיד ינכסו למגזר מסוים ויאמרו שזו תרבות ושדין שדרות ימשיך להיות כדין תל אביב, רק ששם לא נופלות רקטות. אז הפוליטיקאי בשלטון אופטימי, האזרח מפוחד מאיום חיצוני, וכולנו עומדים מנגד ושורדים מציאות המשתנה לנגד עינינו ולא תלך ותהיה טובה יותר.
המעורבות של האזרח בחיי האומה היא קריטית לעתידו. היא איננה צריכה להיות רק מחאתית כנגד מהלך מסוים, אלא עליה להיות קבועה ולהוות עירבון כי אכן סדרי העדיפויות במדינה יתועלו לטובתו ולעתיד ילדיו. כל מטוס קרב מתקדם הוא בית ספר בפריפריה, כל מוסד שאינו מלמד ליבה הוא גדוד אזרחי בפוטנציה, ומדינה שיודעת לגדל את כל הגידולים בשטחה לא צריכה להיות יקרה ולהתבסס על מזון מיובא ומוזל.
אבל אם נמשיך להביט לכיוון טהרן ולבנות מרחבים מוגנים, להשלים עם תופעות הרסניות בחברה הישראלית כמו במדינות אחרות – מצבנו לא יהיה טוב משלהן, ולנו אין לאן ללכת כעם יהודי עם מדינה אחת.
אם נעשה סקר קצר, כנראה שניווכח שאינכם מאוד אופטימיים לגבי שינוי חיובי וקרוב במציאות. כדי שזה יקרה, בין שאתם מימין ובין שמשמאל, בין שאתם בקצה אחד של האמונה והדת ובין שאתם בקצה השני, בין שאתם יהודים ובין שערבים, דרוזים, צ’רקסים או אחרים - כמי שחיים פה, כדאי להתחיל להסתכל על מה שגדל כאן.
נשאיר את העיסוק באויב למי שזה תפקידו ונתחיל להדק את הקשר שבין האזרח למדינתו. נביט פנימה אל עצמנו ונשאל ביושר: האם אין אנו שותפים גלויים וסמויים למה שקורה כאן? האם גם בנו דבקה שחיתות כזו או אחרת? האם גם אנחנו נוגעים או חשופים ולו במקצת בפשיעה מאורגנת? והאם המדינה כפי שציירנו עד היום תישאר כתמונה זהה גם בעתיד? התשובה כנראה די דומה אצל כולנו.
אז לפני שרוכשים עוד סוללה או חמקן, לפני שעטים על בית המשפט או איראן – כדאי לעיין בחוזה הבלתי כתוב שבין התאגיד שנקרא מדינה לבין בעלי המניות שלה, אנחנו. עלינו לעשות זאת מתוך הבנה שאת האוויר המשותף כולנו נושמים.
האויב החיצוני משליך עלינו באופן שווה, אך כיום יותר מתמיד מה שיפריע לכולנו לחיות ועלול למוטט את החברה הוא דווקא זה מבית.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים