בימים אלו מתנהל מסע תעמולה רצוף הסתה, הכפשה ודה־לגיטימציה נגד הכוונה לצמצם את תחולתה של עילת הסבירות כך שלא תחול על החלטות הממשלה וחבריה (ודרג נבחר אחר שייקבע בחוק). מדובר במסע תעמולה בולשביקי עם מימון בלתי מוגבל ובגיבוי רוב כלי התקשורת המרכזיים. מסע התעמולה הזה לא מתנהל רק נגד הממשלה והקואליציה אלא גם נגד שופטים בבית המשפט העליון, בהווה ובעבר, ונגד כל משפטן שמעז לכפור בדוקטרינה השלטונית חסרת המעצורים של הבג"צטוקרטיה (על פי הגדרתו של פרופ' שלמה אבינרי).
בשיא עומסי התנועה: מפגינים נגד הרפורמה המשפטית חסמו את נתיבי איילון | צפו
בן גביר נגד נתניהו: "נכנע לשורפים את איילון, זה ניצחון לאלימות"
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ד"ר גיל לימון, הזהיר כי "הביטול של חובת הסבירות כך שלא תחול על דרג נבחר... הוא אמצעי קיצוני ביותר ובלתי קביל"; יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, קבע נחרצות כי מדובר ב"חוק להלבנת השחיתות"; המכון הישראלי לדמוקרטיה התריע כי "השלטון רוצה כוח בלתי מוגבל, בלי כל ביקורת ובקרה על ההחלטות המתקבלות על ידיו"; ו"מטה המאבק" נגד הרפורמה הפיץ מודעות שמעוררות בהלה אך אין בהן שמץ של אמת, כמו "בלי עילת הסבירות, יואב קיש יחייב את ילדינו להניח כל בוקר תפילין בבית הספר".
את זה שדוברים אלו ואחרים כמותם מפיצים שקרים גסים ביחס לתיקון המוצע בעילת הסבירות, עוד אפשר לקבל, אבל העובדה שהם מסיתים בריש גלי נגד כל שופט שהביע עמדה שלא נושאת חן בעיניהם, מלמדת כי תמיכתם בבית המשפט העליון היא על תנאי, כל עוד מוסד זה משרת את רצונם. לנוכח שאון השקרים של המתנגדים לרפורמה – העובדות נאלמות. חשוב אפוא לציין כי מלבד תיקון עילת הסבירות, כל עילות הביקורת המנהלית האחרות יישארו ללא שינוי. לכן, טענות כגון אלו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלפיהן לא תהיה כל ביקורת ובקרה על החלטות הממשלה, הן הונאה והולכת שולל.
מעבר לכך, ראוי להראות מה הצעת החוק של הקואליציה באמת אומרת על צמצום עילת הסבירות: "על אף האמור בחוק יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון, לא ידון ולא ייתן צו נגד הממשלה, ראש הממשלה, שר משריה או נבחר ציבור אחר כפי שייקבע בחוק, בעניין סבירות החלטתם". ובכן, הצעה זו היא המתווה שהציע שופט בית המשפט העליון נעם סולברג במאמר שפרסם בכתב עת "השילוח".
באותו מאמר הסביר סולברג, כי "ביקורת שיפוטית המבוססת על עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה, אינה הולמת ביקורת שיפוטית על החלטות המשקפות הכרעה ערכית־מקצועית של דרג פוליטי נבחר. היא פוגעת בגרעין הקשה של עקרון הפרדת הרשויות".
פה יש לציין כי בדבריו על "עילת הסבירות המהותית, הרחבה, העמומה" התייחס סולברג לעילת הסבירות שיצר השופט אהרן ברק בפסק דין "דפי זהב" בתחילת שנות ה־80. בפסק דין זה הרחיב ברק את עילת חוסר הסבירות הקיצוני, שהייתה נהוגה בשימוש מוגבל בבית המשפט העליון הישן (והגיעה למשפט הישראלי מהמשפט הבריטי). מאז דפי זהב, הפכה עילת הסבירות הרחבה לאמצעי המאפשר לשופטים להחליף את שיקול הדעת של הרשות הנבחרת בשיקול הדעת שלהם, תוך פגיעה קשה בעקרונות דמוקרטיים.
"המשפט זה אני"
סולברג הוא לא שופט בית המשפט העליון הראשון שמבקר את עילת הסבירות. השופט משה לנדוי, שצפה בדאגה בסבירות שמקדם ברק, התריע כי גישתו של זה מחייבת את בית המשפט "לעשות את מלאכתו של עובד הציבור מחדש" והזכיר כי "תפקיד זה לא קיבל בית משפט זה על עצמו מעולם עד כה". נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס הסביר כי "אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות". השופט מנחם אלון ציין כי "תפיסה מרחיקת לכת זו בדבר הנורמה של סבירות וקנה המידה המשפטי, הכל יכול, לבדיקת הסבירות, קשה היא בעיניי, ועם כל הכבוד, בלתי סבירה היא בעיניי".
השופט אלכס שטיין היה בוטה אף יותר: "הנני מתנגד להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת שכיניתיה 'המשפט זה אני', במסגרתה בית המשפט מעמיד את איכות השיקולים אשר נשקלו על ידי הרשות עובר לקבלת החלטתה לבחינה מוסרית־ערכית משל עצמו. התערבות זו בשיקול הדעת המנהלי אינה מקובלת עליי כלל ועיקר".
סולברג הגיע למסקנה שלא ניתן לחזור לעבר – לעילת חוסר הסבירות הקיצוני ששימשה את בית המשפט העליון הישן. במאמרו, הסביר סולברג כי משעה שברק יצר את עילת הסבירות המהותית "שוב אין יכולת אפקטיבית להגביל את היקפה". לפיכך, הציע סולברג לא להגביל את היקפה של עילת הסבירות אלא להגביל את תחולתה באמצעות יצירת הבחנה "בין דרג נבחר לדרג מקצועי".
שר המשפטים הקודם, ח"כ גדעון סער, שמתנגד התנגדות עזה לסבירות הרחבה של ברק, הציע בדיוק את אותה הצעה שהציע סולברג ושמוצעת עתה בהצעת החוק של הקואליציה. ב"תוכנית סער לתיקון מערכת המשפט" הוא כתב כי "יש להסדיר את עילות המשפט המנהלי בחקיקה, בדרך שתצמצם את עילת הסבירות ולהחריג את יישומה על החלטות נבחרי ציבור".
יו"ר הקואליציה, ח"כ יאיר לפיד, הסביר בהרצאה שנשא לפני כשבע שנים כי "לא נכון בעיניי שבית המשפט העליון ישנה סדרי עולם בעודו פועל על פי 'מבחן האדם הסביר', שזו הגדרה מעורפלת וסובייקטיבית לגמרי, שהכנסת מעולם לא הכניסה לספר החוקים".
כוח בלתי מוגבל
האם המשנה ליועמ"ש גיל לימון בעצם טוען כי השופט סולברג הציע "אמצעי קיצוני ביותר ובלתי קביל" כאשר קרא לצמצם את תחולת עילת הסבירות? האם בני גנץ מכפיש את מס' 2 שלו בתמיכה ב"חוק להלבנת השחיתות"? האם המכון הישראלי לדמוקרטיה מאשים את יו"ר האופוזיציה בשאיפה להשיג "כוח בלתי מוגבל"?.
לפחות בכל הנוגע למכון הישראלי לדמוקרטיה, שכשמו כן לא הוא, נדמה כי הם הכריזו מלחמת חורמה על כל מי שלא מתיישר עם שלטון הבג"צטוקרטיה, גם אם מדובר בשופטי בית משפט עליון הכופרים בעמדותיו של אהרן ברק. ד"ר נדיב מרדכי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כבר הסביר בטוויטר כי עמדתו של השופט סולברג היא "עמדת מיעוט הזוי". בכך, הכפיש ד"ר מרדכי לא רק את סולברג אלא גם את כל השופטים האחרים שביקרו את עילת הסבירות.
אפילו על אהרן ברק, מכונן הסבירות הרחבה ואדמו"ר הדמוקרטיה המהותית, מנהלי מסע ההסתה הנוכחי אינם חומלים. בשנת 2019 אמר ברק שמבחינתו הוא מוכן לבטל את עילת הסבירות. לא לצמצם כמו סולברג. לבטל! כלומר, כאשר התועמלנים מכפישים את מי שקורא לצמצום עילת הסבירות, הם בעצם שופכים את דמו של ברק, שאמר שניתן לבטלה כליל, ומאשימים אותו בהאשמות מסמרות שיער.
אבל המטרה המרכזית של מנהלי מסע התעמולה היא להשתמש בשקרים, אנשי קש והונאה כדי להסוות את העובדה שעילת הסבירות הרחבה שפותחה בישראל היא אנומליה אנטי־דמוקרטית. למשל – סוגיית המינויים. על בסיס עילת הסבירות שיצר ברק בתחילת שנות ה־80, המציאו ברק וחבריו במהלך שנות ה־90 הליך הדחה מבוסס סבירות.
באמצעות הליך זה, אזרחים שלא מרוצים ממינויים של הרשות המבצעת יכולים לעתור לבג"ץ, וברצות השופטים הם ידיחו ממונים מתפקידם או ימנעו מאנשים להתמנות. כוח ההדחה עבר גם ליועץ המשפטי לממשלה, שיכול לפסול כיום כל מינוי של הממשלה, ולמעשה לנסות לכפות עליה את המועמדים שבהם הוא תומך.
פרופ' יואב דותן, מומחה בינלאומי למשפט מנהלי שאינו חשוד בתמיכה ברפורמה, הסביר כי המאפיין המרכזי של הליכי הדחה של נושאי משרה הוא "שהם במהותם הליכים פוליטיים, זאת משום שיש להם, כמעט בהכרח, השלכות פוליטיות שהן לעתים קרובות רחבות היקף". ספק אם דותן יודע עד כמה הוא צודק בדבריו אלו, כפי שאני יכול להעיד ממקור ראשון.
הליך ההדחה המדובר נוצר על ידי ברק וחבריו בפסקי הדין שניתנו בעניינם של אריה דרעי ושל רפאל פנחסי, וכך נכפה על ראש הממשלה יצחק רבין לפטרם. פסקי הדין הנמהרים האלו הביאו את ש"ס לעזוב את הממשלה, כמעט הביאו לנפילת ממשלת רבין, ופגעו קשות ביכולתנו לקדם את תהליך אוסלו. וכל זאת, כאשר אין להליך ההדחה החדש שום בסיס בחוק יסוד "הממשלה" דאז.
עילת הסבירות הרחבה והליך ההדחה מבוסס הסבירות, כמו ההמצאות האנטי־דמוקרטיות האחרות של המשפט הברקיסטי, אינם קיימים בשום מדינה דמוקרטית אחרת ויצרו בישראל כעין דיקטטורה שיפוטית. תיקון עילת הסבירות חייב להיות רק הצעד הראשון בדרכה של ישראל חזרה לעבר דמוקרטיה מתוקנת, כפי שהייתה טרם ההפיכה המשטרית של אהרן ברק.