"ממי יש לך עוד מעט יומהולדת ארבעים, אני מתכנן לך כמה הפתעות". דמעות ניקוי בעיניי. החסון שלי לא מפסיק לרגש בניואנסים הכי קטנים. חיבקתי ונישקתי אותו ואמרתי לו "אתה המתנה של חיי, בכל רגע". איזו פרולוג מרטיט, נכון?

האמת היא שלקראת יום הולדתי החלטתי לשים את הציניות בצד, להוריד מעליי שכבות של חוסר ביטחון מקושטות בסוכריות קשות של חוסר הערכה עצמית, להתעלם, אבל על אמת, מזמזומי צרצרים מרימי גבה ומעקמי אף ולהתמקד במטמורפזה שעברה על נפשי בעשור האחרון ואשכרה להודות. כי תכלס, יש כל כך הרבה על מה.

התחלתי את העשור הרביעי לחיי, עם התואר הנכסף שחיכיתי לו חלק נכבד מחיי. הלוא הוא "אמא". לא עלה בדעתי שאחווה את אחד מרגעי המשבר הגדולים והתהומיים בחיי. רגעים שהפכו לשעות, לימים ולשבועות של המושג העלום דאז " דיכאון אחרי לידה". כן, בגיל שלושים חטפתי כאפה מצלצלת לפרצוף נטולת קסדה ואטמי אוזניים. כאפה שבמקום לקבל נוק אאוט וליפול לקרשים, הצליחה להעיר אצלי תרדמת של סטגנציה נפשית מבהילה.

למזלי הצלחתי לקום מהמיטה ולתפקד באופן יחסי. פחות לאכול, פחות להתקלח, אבל לטפל בעילי אריה שלי. הבנתי את המושג חרדה לעומקו עד כדי טביעה 

במצולותיו ורגע לפני שנסחפתי עם הזרם, ניצלתי.

הבנתי שאני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי, גם במחיר של להפסיק לאהוב מישהו אחר והתגרשתי.

זה לקח זמן, אבל לראשונה בחיי, הזמן לא היה לי חשוב. חזרתי לנשום.

במסגרת תהליך האבולוציה שלי, הפכתי למדריכת חדר כושר ואימונים אישיים, תפקיד אותו נשאתי בגאווה קרוב לארבע שנים. פתאום התארים האקדמיים לא היו משמעותיים, הכל הפך זניח. האושר הפנימי היה התואר החשוב ביותר.

החלטתי שאני לא זקוקה לאהבה דווקא מגבר אחד, נהניתי מחיזורים של גברים ונהניתי לחזר, להתבאס, להיפגע וחוזר חלילה. שמתי את ליבי על מזבח הרומנטיקה והייתי מוכנה להקריבו, גם לאנשים שלא חפצו בכך. לא היה אכפת לי להישרף. הרגשתי שכך אני מכירה את עצמי טוב יותר.

ברגע שהפסקתי לנסות לרצות את כולם, לנסות להיות מגניבה וקולית, ולראשונה, סופסוף להבין מה אני רוצה, הכרתי את החסון. לא ליקקנו דבש כל העת, אבל ידענו שבסוף נגיע לפו הדוב, לנחלה.

ידענו עליות ומורדות וכמעט הרמנו ידיים, אבל קורונה אחת הדהדה לנו פנימה את מה שחשוב באמת.

וזה קטע. אנשים שנראו חשובים בחיינו התאדו כאילו לא היו קיימים אף פעם, הם רק היו ניצבים בדרך.

האנשים האמיתיים, חברי הלב שלנו צעדו איתנו יד ביד. למדתי להיפגע פחות ולהכיל יותר, למדתי לנשום, סוף סוף, אחרי גיל שלושים וחמש.

הבנתי שאפשר לקחת שאיפה עמוקה לריאות גם בלי סיגריה, אפשר להשתכר מחיוכים, גם בלי יין ובעיקר למדתי להסתכל בעיניים ולהקשיב. לא כי אני רוצה להשמיע את עצמי החוצה. למדתי לוותר כי רציתי, לא כי הייתי צריכה.

למדתי להיות אני, כדי להצליח להביא חיים לעולם. כי רק כשנרגעתי פנימה, הבנתי שאני אמא. עוד לפני שהייתי. הבנתי שאם אני רוצה המשך לעצמי, אני צריכה לאהוב את עצמי וזאת משימה לא פשוטה.

למדתי להאמין שאהבה קיימת מחדש, גם בגיל 36 בקירוב, למדתי להודות בטעויות בקול רם ולהתגאות בכך. למדתי לסלוח, קודם כל לעצמי, על כל כך הרבה שטויות שעשיתי. והבנתי שהכל יחסי. אין כל כך ואין הרבה. יש מידתיות.

למדתי לאהוב את האישה שאני. את הגוף והנפש שלי, המשתנים כל העת, למדתי להעניק ולקבל אהבה.

הבנתי שאני מי שאני בלי תארים וכותרות. פשוט עם מטרות. למדתי שכשאני מספיק רוצה משהו- יאמינו בי, כי אני מצליחה להאמין בעצמי. למדתי לבקש סליחה וגם להבין עד כמה משמעותה עמוקה וייחודית.

טרומהולדת שמח לי. ניפגש בעשור החמישי