אז כמו רבים, קמתי כדי לתכנן את יומי מחדש, מתוך ידיעה שיהיו שיבושים בדרכים. כנראה המון־המון־המון אנשים חשבו כמוני, כי כשיצאתי לדרכים, לא נעים להגיד, הכל היה פנוי וריק, כמעט כמו ביום שבת בבני ברק.
הווייז עצמו לא האמין לזמנים שהוא נותן. רק בדרך לפגוש את הבנות שלי לקפה של בוקר קלטתי בעצם מה שקורה באמת, כי מה שקורה זה שמי שבעד המחאה יצא פחות או יותר מחמש וחצי בבוקר לכבישים - לחסום, למחות, להפגין. מי שנגד המחאה לקח יום חופש בבית, בסידורים ליד הבית, בקפה ליד הבית, וסתם יום כזה בצ'יל.
אבל באמת, אם כל זה נשמע נחמד, אז אני שואל אתכם, למה עדיין יש לי טעם כזה מר בפה? למה יש לי מעטפת עצבות מסביב? למה אני ועוד רבים אחרים מרגישים שאנחנו באמת מאבדים משהו? מאבדים אולי את עצמנו כעם, מאבדים את הדבר הכי חשוב שהיה לנו, ה"ביחדנס" שתמיד היה.
אני קורא את הכותרות בעיתונים ובאתרים - "היום יום ההתנגדות", "ראשי כוח קפלן". תגידו, השתגעתם קצת? אתם לא שמים לב אולי שאתם משתמשים ברטוריקה של ארגוני הטרור שאנחנו מכירים? יום התנגדות לאומי? כוח כזה, כוח אחר? כאילו, מה יהיה השלב הבא? יום הזעם? מה המושגים הלוחמניים האלה? נגד מי? אני באמת לא מצליח להבין. שיבוש כבישים לאזרחים אחרים בדרכם לעבודה או ממנה, לאמהות עם ילדים בדרכן לקייטנות או סתם יום כיף כדי להעביר את הימים החמים האלה שלא נגמרים.
נדמה לכם שפקקים בכביש 4 מזיזים לחבר הכנסת רוטמן המתנשא? נראה לכם שכביש חסום בכניסה לרעננה מזיז לשר לוין? הם נוסעים בשקט שלהם, הם לא משובשים, והאזרחים שגם ככה יומם קשה עליהם עם החום הכבד והריביות הגבוהות ומחירי הקייטנות ועוד אלף גזירות אחרות, אז אותם אתם מענישים?
"אז מה אתה רוצה שנעשה?", אומרים לי כל מיני אנשי מחאה. "אין לנו משהו אחר לעשות, זה מה שיש לנו לעשות". מכיוון שיש ביניהם אנשים מאוד יצירתיים, אני מניח שהם יכולים למצוא משהו יותר ממוקד שישפיע יותר, כי תזכרו כולם, בסוף, כשכל התקופה הזאת תהיה חלק מדפי ההיסטוריה - לכאן או לכאן, זה לא משנה - אנחנו נצטרך לשוב לחיות ביחד. ייקח המון־המון זמן לתת למשקעים ולדברים שנאמרו בימים האלה לשקוע. חייבים, אבל חייבים לחזור לבסיס של כל העסק הזה, והבסיס הוא שאנחנו כעם נוכל לחיות פה, רק אם נהיה מגובשים ומאוחדים כעם.
כל פילוג של כל מיני חבורות של פוליטיקאים מנסים ליצור לנו כאן כדי להרוויח הון אישי כזה או אחר, כל זה יהיה נגדנו בסופו של דבר, כי ברור לכולם, כולל האויבים שלנו אגב, שאם אנחנו נהיה מפולגים - ומפולגים זה כשחלק חושב שמגיע לו יותר ורוצה בחזירות לטרוף כמה שיותר, וחלק אחר שובר את הכלים ולא מוכן לתרום ולהתנדב ולעשות את מה שנשבענו לעשות - להגן על האזרחים והעם שלנו, כשאנחנו נהיה מפולגים, אפשר באמת לארוז את כל הדברים שלנו ולהתפזר שוב לכל מקום בעולם, כי בואו נודה באמת, אנחנו לא נשרוד פה מפולגים.
ואתם, הפוליטיקאים, ובכוונה אני קורא לכם פוליטיקאים ולא מנהיגים, כי אתם לא מנהיגים - שחררו את האגו שלכם, שחררו את החשקים הפרטיים שלכם. תזכרו שיש פה עם, עם שלם שבחר בכם לעבוד בשבילו ומשלם לכם מהמסים שלו. אז שימו את האגו שלכם בצד, שבו, דברו, ותגיעו להסכמות.
עם אש"ף הגיעו להסכמות, אז ביניכם אי אפשר להגיע להסכמות? אנחנו, העם, חשובים מדי מכדי שרק האגו שלכם ישחק תפקיד. די לנו בחום הקשה הזה שמקיץ לקיץ מתגבר, לא צריך להבעיר כאן עוד אש. ת־ר־ג־י־ע־ו. תרגיעו.