שר הביטחון יואב גלנט החל את דרכו הפוליטית במפלגה חדשה, "כולנו", שהתיימרה להיות קול לחלשים ולאלה המשוועים לאחדות העם. בראש מפלגה זו עמד משה כחלון, איש ליכוד מובהק, אשר בפרישתו מהמפלגה שבה הוא צמח, ביטא התנגדות למהלכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלימים התבהרו כאנוכיים בעליל ואף קיצוניים ואנטי־חברתיים.

בינואר 2019, כשלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה־21, פרש גלנט מ"כולנו". הוא עשה זאת בהבינו שמפלגתו אינה עוברת את אחוז החסימה ושעתידו הפוליטי בסכנה. כבר אז הוא הוכיח אופורטוניזם וחבר לליכוד שמינה אותו לשר העלייה והקליטה.

למרות עברו המפואר של גלנט בצה״ל, העניק לו נתניהו תיק ממשלתי שולי, כאילו רצה בכישלונו. וגלנט, כמתחנף, לא היסס להתייצב לצדו של נתניהו בפתח בית המשפט, כשהנאשם השתלח במערכת אכיפת החוק על כל מרכיביה.

בשל מעמד זה, גלנט וחברי הליכוד שהיו איתו ייזכרו כנמושות שבחסותם נתניהו השתלח בתביעה ובחוקריו וביזה אותם. הוא הכריז אז במפורש על מלחמה במערכת המשפט, מה שהיום נקרא ״המהפכה המשפטית״.

עם הקמת הממשלה, המבוססת לראשונה מאז קום המדינה על קואליציית ימין מלא שחלק מחבריה בעלי עבר פלילי, זכה גלנט בתיק הביטחון - חלום חייו להגשמת נקמתו באלה שמנעו ממנו, בזמנו, את הרמטכ"לות. מינויו נראה לכאורה טבעי, כאיש ביטחון לויאלי לנתניהו.

המהפכה השלטונית, השואפת לתת כוח בלתי סביר לממשלה ולעומד בראשה, הניבה מחאה בממדים ובאיכות שלא היו כמותם. המחאה גלשה להייטק, לתעשייה, לאקדמיה, לנכבדי העם וגם לשורות הצבא שעליו מופקד גלנט. בהבינו את חומרת המצב, הוא העז להתייצב נגד נתניהו ודרש ממנו לעצור את הרפורמות.

גלנט התגלה, אפוא, כבעל אומץ בלתי צפוי. הוא זכה לתמיכת המחאה שמנעה את פיטוריו והפך חיש מהר לתקווה האמורה לעצור את הטרלול של הממשלה, ולמי שעשוי להביא לאחדות העם. אך כאופורטוניסט חסר עמוד שדרה הוא מיד נסוג, והתיישר שוב מאחורי המנהיג שמא יפסיד את כיסאו. אכזבה? לא כל כך.

לגלנט הייתה הזדמנות פז לגרור אחריו חלק מסיעת הליכוד היושב על הגדר ומחכה בסתר לנפילת נתניהו. הוא היה יכול לעמוד בראש סיעה שתחבור למפלגות שוחרות דמוקרטיה וערכי מגילת העצמאות, להקים יחד איתן קואליציה חדשה ללא בחירות מוקדמות ולעשות את המהפכה הנכונה והנדרשת. כך הוא היה קונה את עולמו. העם היה מוחל לו על תמיכתו בהשתלחות נתניהו במערכת החוק.

עם התעלמותו מהמחאה ההולכת ומתחדשת, הפעם בשיטת הסלאמי, ותמיכתו בקריאה הראשונה בחוק ביטול עילת הסבירות, הוכיח גלנט, כמו רבים בליכוד, שהשררה והשלטון חשובים יותר מעתיד המדינה. כך נוהגים פוליטיקאים הדואגים אך ורק לעצמם, כאילו הם נבחרו לשם כך ולא כדי לשרת את הציבור.

אם לנתניהו יש סיבה להיאחז בשלטון - להציל את עצמו מאימת הדין, הרי שיתר בכירי הליכוד - גלנט, כ"ץ, זוהר, אמסלם, רגב, כהן, אוחנה ואחרים יירשמו לדיראון עולם בספר ההיסטוריה של מדינת ישראל.

נותר רק לייחל לכך שהמחאה תצמיח דור מנהיגים חדש שהדמוקרטיה תהיה נר לרגליהם וששליחותם תהיה למען המדינה ותושביה.