אלף מאה ארבעים ושתיים. תקראו שוב – 1,142. זה מספר המתנדבים למילואים בחיל האוויר שהודיעו כי יפסיקו לשרת במידה וחקיקת הרפורמה במערכת המשפט תימשך. תחשבו על מקום העבודה שלכם, ואז תמחקו יותר מאלף אנשים ממצבת כוח האדם. תסיירו בדמיונכם בבית הספר של הילדים, ותורידו שכבה שלמה של שמונה כיתות מהרשימה. החששות שלי, ושל כולנו, מתגשמים, קו פרשת המים כבר נראה כמו כתם שחור ומבעית. לדאבוני, הגענו לנקודת האל חזור.
גלנט: "פועל בכל הדרכים על מנת להביא להסכמה רחבה, ולמנוע פגיעה בביטחון ישראל"
"כמו במלחמה": טייסי הקרב שהודיעו על הפסקת ההתנדבות מדברים
זהו, לא מדובר כבר באיומי סרק, וגם לא באי ציות לתוצאות הבחירות כמו שמטיבים לומר. פרט שכבר עברנו עליו: הבחירות הכתירו את ממשלת הימין, לא את הרפורמה במערכת המשפט שהייתה אך ורק רעיון בראשו של שר המשפטים לוין משכבר הימים. זה לא זה. ועכשיו, יותר מחצי שנה אחרי הכרעת הבוחר, אנחנו ניצבים תחת סכנה אמיתית לשלמות המדינה ואזרחיה. הגבולות שלנו הופכים חדירים מבחינה תודעתית בכל יום כזה שעובר, ואויבינו מחוץ מבינים שהם לא צריכים לעשות כלום, רק לשבת בנחת ולהסתכל.
שבת הקרובה תהיה ה־29 במספר בה יצאו אזרחי ישראל לרחובות, משוועים לשינוי. בין אנחת ייאוש אחת למשנתה, בעודי מסתכלת עלינו מתפרקים מבפנים, יש לי שאלה אחת שאני לא מצליחה לקבל עליה תשובה: היכן השרים וחברי הכנסת בקואליציה ובאופוזיציה, המביטים מן המשכן על כל המתרחש? מדוע אף אחד מהם לא מתערב, מנסה להרגיע את הרוחות, ולא מסתפק בגינוי רפה על האלימות לכאורה במוקדי ההפגנות? האם מישהו מוכן לקחת עליו את המחיר של לומר בדיעבד "היינו צריכים לחדול, לא ידענו שזה יגיע כל כך רחוק"?
"אני רוצה להרגיע אתכם הערב", אמר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו בהצהרתו לאומה, "ישראל תישאר דמוקרטית, ליברלית, שוויונית. אבל שוויונית באמת. בלי אנשים שהם מעל החוק. שיכולים לחסום אמבולנסים ורכבות". אני מודה, יכול להיות שהחסימות בתחנות הרכבת ובנתב"ג עושות נזק למחאות ומורידות את הלגיטימציה שלהן בעיני הציבור כולו. אבל מהחשש המייסר הזה שחשים כל כך הרבה אנשים, אי אפשר להתעלם. בטח לא כשמדובר בחצי שנה של מירוץ חד צדדי.
עלות ללא תועלת
כבר הזכרנו ואמרנו שמערכת המשפט צריכה לעבור שינויים. המילה רפורמה הפכה שגורה יותר במקלדת שלי ממרבית המילים שאני בוחרת להשתמש בהן. יש הטוענים כי עילת הסבירות אינה אלא סעיף מינורי בתוך מדרון חלקלק. הכל ידוע, וברור שכל אחד מחזיק בדעה עצמאית משלו. היינו שם. אני פשוט מתקשה להבין האם זה שווה את זה.
את מה שאנחנו עוברים כעם, כמדינה, כעובדים במקומות עבודה, כהורים לילדים, כילדים להורים. את המבט הזה, הבוחן, שמקבלים רבים שכן אומרים את דעתם בציבור. את העיניים הרושפות שזוכים לראות המוחים בדרך להפגנות. את הקללות, התיוגים, המילה 'שמאלן' שהפכה לשם גנאי, הקהות שאנחנו חשים רק מלהסתכל על הדברים הללו מהצד.
התקלקלנו. הערבות ההדדית, המרימה את ראשה בעיקר במלחמות, הבינה שעליה לסור למדינה אחרת. אני באמת ובתמים חרדה מכך, מהיותנו אופוזיציה אחד לשני, ובינינו, המצב הקיים הרבה יותר מטריד מהתמורות המשפטיות עצמן. כמובן שעל המדינה להישאר דמוקרטית וליברלית ואין שום אופציה אחרת, ובאותה נשימה של אוויר עכור – אם המחיר הוא הפניית עורף למי שדעתו אינה דעתי, אנחנו הולכים למקום מסוכן כל כך.
גילוי נאות: לכל אורך הדרך, סמכתי על בכירי הממשלה שיידעו להודות שהתייצבנו בצוק העיתים, ושזו העת לעצור. להוריד את הראש, לבלוע את הגאווה, לנסות לפעול כמו יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ שפעם אחר פעם מוחל על כבודו עבורנו, אזרחי המדינה. לסיים את הסאגה הזאת במשפט של "אנחנו יודעים שאכזבנו את תומכי הרפורמה, אבל כולנו, כאומה, עומדים על הפרק".
לעצור, להשהות, לדבר באמת בסלון של מישהו על כוס קפה, בלי בית הנשיא. נכון, זה אומר שיהיו כאלה שלא יהיו מרוצים, ועדיין, גם הם ישמחו לדעת שיש להם חברים בצד השני, שהוקיעו את ההתנכרות ההדדית מכל וכל. זה הזמן להתערב, מלמעלה, מהיכן ששומעים הכי חזק, ולהגיד די. זו השעה בה נמדדים נבחרי ציבור, ברגעים בהם הציבור חייב עזרה לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שמגש הכסף יתנפץ לרסיסים.