בשלהי שנת 2017 קבע בג"ץ כי לא ניתן יהיה יותר להעביר תקציב דו־שנתי בהוראת שעה שנקבעה בחוק יסוד. לכאורה, פסיקה רגילה שכבר התרגלנו אליה בזמנו: הממשלה או הכנסת מקבלים החלטה פוליטית בעניין מסוים, ובית המשפט מבטלה אם מוצא בה פגם, בטענה כי אינה עומדת בכללי המשחק החוקתיים אותם הוא המציא תוך כדי תנועה.
בליכוד מתכוננים לדיון הדרמטי בבג"ץ; זה המסר שהעבירו
"פתחי בחקירה פלילית נגד השר לוין": הפנייה החריגה ליועצת המשפטית לממשלה
אולם, בהחלטה הזו הייתה חבויה סנסציה, לא פחות מכך, והתקשורת, כפי שנהגה לפני כ־30 שנה בעת "המהפכה החוקתית", דממה ולא רעשה על גודל השעה. אם עד אז בית המשפט העליון ביטל חוקים של הכנסת, הרי שמאותו היום נטל לעצמו סמכות נוספת ומרחיקת לכת – ביטול פרקים בחוקת ישראל ועיצוב ישיר של עקרונות היסוד בהתאם להשקפת עולמו.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בואו נעשה סדר קטן בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל ונזכיר את הידוע: בשנת 1950 התקבלה בכנסת הצעתו של ח"כ יזהר הררי בדבר תהליך כינון החוקה. הצעתו שימשה פשרה שלפיה תהליך כינון החוקה יעשה בשלבים על ידי חקיקת חוקי יסוד שיוסבו לחוקה עם השלמת התהליך. הצעה זו לקתה במספר חסרונות שלא המקום לפרטם.
בשנת 1995, על בסיס פסיקה שנויה במחלוקת, שידרג בית המשפט העליון את חוקי היסוד למעמד 'חוקתי על־חוקי' (או במילה אחת: חוקה) ונטל לעצמו את הסמכות לבטל חוקים הסותרים זכויות יסוד – שחלקן מופיעות בחוקי־יסוד וחלקן לא.
אולם, בשנת 1995, במהפכה החוקתית הראשונה, בית המשפט העליון "רק" נטל סמכות לביטול חקיקה רגילה. בשנת 2017 התרחשה מהפכה חוקתית שנייה, בה נטל בית המשפט סמכות לבטל חוקי יסוד – אם תרצו, פרקי החוקה העתידית (ולדעתי אף העכשווית) של המדינה. במקרה זה האבסורד הדמוקרטי זועק אף יותר: בית המשפט העליון איים כי יבטל החלטות יסוד של הריבון, משום שאותן החלטות אינן עומדות בסטנדרטים יסודיים שפותחו על־ידי בית המשפט בעצמו, יהיו הסיבות לכך אשר יהיו.
ניתן היה לחשוב שאולי בעקבות ההצעה האחרונה של שר המשפטים לוין במסגרת "הרפורמות המשפטיות" למנוע ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד – בית המשפט ירסן עצמו מעט מדיון בהם. בפועל, אדרבא, נראה שבית המשפט רק פיתח רעב גדול יותר. בקרוב בית המשפט ידון במספר עתירות שנוגעות לחוקי יסוד – כמו נבצרות ראש הממשלה (חוק יסוד הממשלה), צמצום עילת הסבירות (חוק יסוד השפיטה) ועוד.
אפשר היה אולי להתנחם בתשובת המדינה לעתירה בנושא נבצרות ראש הממשלה, בה ציינה את מושכלות היסוד ואת המובן מאליו: "הכנסת כרשות מכוננת, שרק לה – כנציגתה הנבחרת של העם – נתונה לגיטימציה דמוקרטית לקבוע את כללי המשחק ואת עקרונות היסוד של המשפט בישראל", אלא כידוע שהמובן מאליו במדינה דמוקרטית אינו מובן מאליו במדינת ישראל. בית המשפט אימץ דוקטרינות שונות כדי לשמר את הכוח שנטל לעצמו, ולעשות בחוקי היסוד כבשלו, כמו "שימוש לרעה בסמכות המכוננת" או "תיקון חוקתי שאינו חוקתי" (ואין מדובר באותה דוקטרינה – ולא זה המקום להרחיב).
אולם, נראה שדווקא מי שמנצל את כוחו לרעה, פוגע בעקרונות הדמוקרטיה ומקדם ערכים אשר "נכונים" בעיניו – הוא בית המשפט העליון בעצמו. לא נתקררה דעתי עד שהמצאתי, גם אני, דוקטרינות שמבטאות את האבסורד, כמו "שימוש לרעה בסמכות השפיטה", או אם תרצו "פסיקה תקדימית שאינה חוקתית".
יישאלו, ובצדק, מתנגדי הפעולות השלטוניות, מה אם כן האלטרנטיבה. לדעתי, בית המשפט העליון יכול באמצעות החלטותיו להצביע על הפגמים ולשמש זרז לדיון ציבורי שיש לקיים סביב השימוש שנעשה בחוקי היסוד. דיון זה עשוי להוביל את המערכת הפוליטית לשנות המערך החוקתי הקיים, ואם לא תעשה כך – תיתן את הדין הפוליטי מול הציבור בבחירות.
בית המשפט אינו רשות נבחרת, ולכן אינו הריבון או נציגו, ולכן אין בסמכותו לבטל חוקי יסוד או לאיים על ביטולם – או כמו שעשה לאחרונה: לפרש אותם עד ריקונם מתוכן. הריבון לא העניק לו סמכות לפסילת חוק יסוד, והוא בוודאי לא רשאי להסמיך עצמו לכך, אלא אם בית המשפט מבקש ליפול לקלישה: "מה ההבדל בין אלוהים לשופט עליון? שאלוהים לא חושב שהוא שופט עליון".
לסיום, קשה שלא לתהות מה יקרה אם ביום מן הימים יישבו בבית המשפט העליון שופטים שצביונה של מדינת ישראל בתור מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם: מה יבטיח כי הם לא יבטלו את חוקי יסוד המעגנים עקרונות אלו? לצערי – בגלל ההשתלטות החוקתית של בית המשפט העליון – כלום.
ד"ר שאול שארף הוא מרצה למשפט חוקתי במרכז האקדמי פרס ועורך כתב העת "רשות הרבים".