נניח, רק נניח שתוכניתם של יריב לוין ושמחה רוטמן הייתה מתגשמת בהיקף שעליו הכריזו השניים בינואר ובלוח הזמנים המתוכנן. כבר בסוף מושב החורף ובמקרה של עיכובים קטנים, בסוף מושב הקיץ, הייתה הקואליציה משלימה את המלאכה, כלומר את ההפיכה.

וזאת התמונה: הכנסת יוצאת לפגרת הקיץ כשאריה דרעי שר הפנים, בועז יוסף מתכונן להתרווח בכורסת ראש העיר טבריה, חוק יסוד "לימוד תורה" מאושר בקריאה שנייה ושלישית, והוועדה החדשה למינוי שופטים מתכנסת בחגיגיות, כשברקע ביטול עקרון הסניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון. פרופ' רפי ביטן או יו"ר פורום קהלת פרופ' אביעד בקשי תופרים חליפה. אה כן, והתיקים של ביבי קורסים. הפעם באמת.

זאת תמונת הניצחון שלפי כל הנתונים הייתה אמורה להיות מובטחת, כי 64 זה יותר מ־56. אבל ההבטחה לא התקיימה, מכיוון שחלקים גדולים בקואליציה למדו לימודי ליבה במתכונת מינימלית בלבד. רק חשבון, לא אזרחות.

הם תכננו בליצקריג, כמו ולדימיר פוטין כשתקף את אוקראינה. הם היו יהירים, זחוחים ודורסניים כמו השליט היושב במוסקבה. ובדומה לפוטין, הם טעו בהערכת יחסי הכוחות. הבליצקריג התגלה בפועל כמלחמה ארוכה, מתישה ואף מעוררת עניין רב בעולם כולו. המגזר הכי גדול בחברה הישראלית, מגזר הישראלים שנשאר מחוץ לממשלה, השיב מלחמה שערה.

תמונת מליאת הכנסת בשבוע שעבר, כשאושר צמצום עילת הסבירות, היא לא תמונת ניצחון. היא אפילו לא תמונת ניצחון פירוס. הם לא ניצחו, כי הם נחלו שתי מכות כואבות ביותר. הראשונה, הגלויה לעיני כל, היא בדעת הקהל. ניסיון ההפיכה המשטרית לא זוכה ללגיטימציה לא רק בקרב מצביעי מפלגות האופוזיציה, אלא אף בקרב חלק משמעותי ממצביעי הליכוד.

לו נערך משאל עם, תוכניתם של לוין ורוטמן הייתה מתרסקת. אז נכון, אין משאל עם, אבל הוא נערך בפועל. ברחובות, במערכות הביטחון, בהייטק, בקרב הרופאים ובמגזר היצרני בכלל.

המכה השנייה היא זליגת החול שבשעון. איתמר בן גביר הכריז בחגיגיות על פתיחת בר הסלטים, אבל הבר מושבת עד סוף אוקטובר. עם ישראל בחופשה, המחאה בחופשה (עוברת למתכונת חירום בלבד), אבל גם הכנסת יצאה לפגרה וחוזרת אחרי החגים.

גם לכשתחזור, מסתמנת דחייה נוספת בשבועיים, עד 31 באוקטובר, מועד הבחירות המוניציפליות. לאחר פרסום "תמונות הניצחון" העבירו מספר ראשי רשויות ומועמדים מטעם הליכוד מסר חד־משמעי לבנימין נתניהו: תמתינו. החקיקה אינה פופולרית ועלולה לפגוע בסיכוייהם של מי שמזוהים עם הליכוד.

אז הקואליציה תתחיל מחדש בנובמבר, מבלי שהצליחו להושיב בובה על כס נשיא העליון, וזאת כשמונח לפתחה מוקש ענק: חוק הגיוס. הם לא ניצחו. כל צד מתבצר בעמדותיו.

חיילים אלמונים

הכנסת יצאה לפגרה כש־25 חוקים ממשלתיים תקועים. מדריך קצר בסבך הפרלמנטרי עבור מי שאינו מצוי בשיחים ובעצי היער: הצעת חוק ממשלתית היא חקיקה במסלול ירוק בנתיב מהיר. בשונה מהצעת חוק פרטית, היא פטורה מחובת ההנחה (המתנה של 45 יום) ומהצורך לקבל אישור בקריאה טרומית. מתחילים את הנסיעה מאישור בקריאה ראשונה, וכל חברי הקואליציה מחויבים לתמוך בהצעה, שכן כשמה כן היא, הצעה ממשלתית. לתשומת לבם של מי שסבורים שממשלות לא מחוקקות חוקים אלא רק כנסת.

חלק מ־25 החוקים נתקעו כבר בשלב הראשון. אחרים ממתינים לקריאה שנייה ושלישית. ויש כמובן הצעות חוק פרטיות. עם כינונה של הממשלה החלה לפעול "המדפסת המשוגעת" אשר פולטת הצעות חוק חדשות לבקרים, אחת הזויה מחברתה.

חלקן נהדפו כי עוררו זעם ותדהמה בקהל הרחב. דוגמת הצעת החוק של אליהו רביבו (הליכוד) שמאפשרת למפלגת השלטון להשתלט על ועדת הבחירות המרכזית; או הצעת החוק של ש"ס להפעיל משטרת צניעות ליד הכותל, עם אפשרות להטיל עונשי מאסר; או הצעת החוק של משה גפני שמקנה לאברכים מעמד של לוחמים. אל תתפתו לחשוב שההצעות בוטלו. הן ממתינות על המדף.

חלק גדול נתקעו בכביש הפרלמנטרי, אם בנתיב הרגיל ואם בנתיב המהיר, משום שחיילים אלמונים פעלו בהתמדה בלילות והערימו אין־ספור מכשולים על הכביש. החיילים הם ח"כים מהאופוזיציה. אלה שחשבנו עליהם כי נרדמו בשמירה ומסתפקים בצעקות בוועדות, ורק אנשי המחאה עושים את העבודה. מודה באשמה, גם אני הייתי שותפה להערכה הנפוצה. עד שבדקתי.

גיליתי שלא כצעקתה. מדי לילה, במשך שבועות רבים, היו שפעלו ובלמו את דהירת החקיקה. לחיילים האלמונים שני קציני מבצעים, זאב אלקין מהמחנה הממלכתי ומירב בן ארי מיש עתיד.

למה זה חשוב אם ממילא יש רוב מוצק לקואליציה? - אז הם לא העבירו את החוקים עכשיו, יעבירו במושב החורף - כי זה מחזיר אותנו לשאלת שעון החול. לא בכדי פלט יריב לוין (כן, גם לו יש פליטות פה) כי משפט נתניהו העניק הזדמנות להעביר את התוכנית שיזם.

התוכנית מלכתחילה הייתה מתואמת עם הלו"ז המשוער של משפטי נתניהו. שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ביטול עקרון הסניוריטי (שכן נשיא בית המשפט העליון קובע את הרכב השופטים שדנים בעתירות) ופיצול סמכויות היועמ"ש היו עושים את העבודה. נכון לעכשיו לא ברור מה יבוא קודם: שלב עדותו של נתניהו, שאליו הוא בשום אופן לא רוצה להגיע, או חגיגה בבר הסלטים. וקיימת גם סבירות שייאלצו לסגור את הבר, כי יתחדשו הניסיונות להפוך את השולחן.

להצעות חוק ממשלתיות אשר לכאורה הן לא חלק מהרפורמה יש חשיבות. הן מאפשרות לממשלה למשול ולקואליציה לתפקד. חלק משמעותי מההצעות מעוגן בהסכמים קואליציוניים. אז יש מי שפוגע בגלגלים של הקואליציה בלילות הפיליבסטר בכנסת ולא רק בכיכרות.

ביבי לא־לא

באוקטובר 2019 הציע הנשיא דאז רובי ריבלין פשרה. ממשלת אחדות על בסיס שתי הסיעות הגדולות. כחול לבן, שמנתה אז 33 מנדטים, והליכוד, שמנתה 32.

האגדה העירונית הכי גדולה מספרת כי כל המשבר של השנים האחרונות הוא בגלל גישת רק־לא־ביבי. אלמלא פסלו מפלגות המרכז, ולאחר מכן גם הימין הליברלי, את נתניהו, הוא היה מקים איתן ממשלה בלי בצלאל סמוטריץ', בן גביר ויצחק פינדרוס. אולי עם ש"ס.

פעמיים מאז הבחירות המכוננות של אפריל 2019 עמדה האגדה במבחן. פעמיים נתניהו הפריך אותה. באוקטובר 2019 יאיר לפיד ובני גנץ נענו לקריאת הנשיא והסכימו לוותר על פסילת נתניהו. השניים אמרו "תבוא לנהל מו"מ, ננסח את קווי היסוד על בסיס 65 המנדטים, ואז מי שמתאים לו, שיצטרף". ככה מקימים ממשלות אחדות.

נתניהו דחה את ההצעה. "רק עם הגוש", אמר. "ללא השותפים החרדים אני לא מגיע לשולחן המו"מ". כבר בשלב הזה היה על ראשי כחול לבן לוותר על הרעיון, אבל הם הסכימו להכניס את השותפים הטבעיים של נתניהו, ואז המגעים, כפי שניתן היה לדעת מראש, התפוצצו בגלל דרישתו של נתניהו להעניק לו חסינות.

בשנית הועמדה האגדה למבחן לאחר הבחירות במרץ 2020. גנץ פירק את כחול לבן ונכנס לממשלת נתניהו. הקואליציה שקמה הוכיחה כי האגדה העירונית נופצה פעמיים, משני הכיוונים. מכיוונו של גנץ שוויתר על פסילת נתניהו, ומכיוונו של נתניהו שהעדיף את הגוש החרדי־קיצוני על פני קואליציה ליברלית יותר. עובדה: בין שתי שותפות שוות בגודלן, יהדות התורה וימינה, כל אחת בת 7 מנדטים, הוא בחר ביהדות התורה. משה גפני אמר באותו המעמד: זה היה המו"מ הכי קל בתולדות המפלגה. באנו, דרשנו, קיבלנו את הכל.

אחרי הבחירות האחרונות נתניהו לא פנה לאף שותפה מחוץ לגוש, ולו אפילו למראית עין. לא ניסה להתקיל את גנץ, להגיד לו למשל, תבוא, תצטרף, תחליף עם 12 המנדטים שלך את סמוטריץ' ובן גביר. להד"ם.

הפתרון האחד והיחיד, הנתיב האחרון שמאפשר להימלט מהעימות האזרחי, לאחות את הקרע ההולך ונפער מול עינינו הוא ממשלת אחדות. קואליציה רחבה של מפלגות ציוניות, ללא הסיעות החרדיות, סמוטריץ'-בן גביר ומרב מיכאלי. ואל תגידו שהיא לא קמה בגלל רק־לא־ביבי. לפיד וגנץ הסכימו להקמתה באוקטובר 2019, וגנץ נתן את הסכמתו במרץ 2020. נתניהו הוא אשר בחר בחירה אסטרטגית ודחה את האופציה בשתי ההזדמנויות. זה לא רק־לא־ביבי. זה רק הגוש.