בעת שנרצח יצחק רבין שהיתי בארה"ב. לפני כן, במסגרת פעילותי בשלום עכשיו, הייתי אחראי על ארגון העצרות הגדולות. ביום שישי, 24 שעות לפני הרצח, טלפנתי לגברי ברגיל שהחליף אותי בתפקיד, ושאלתי אותו אם כל אמצעי הביטחון הוכנו כראוי. הייתה בי תחושה קשה, בלתי מוסברת, כי אסון עומד להתרחש. גברי ציין כי משטרת ישראל נקטה את כל האמצעים הנדרשים.
סדרת החינוך שחברת "שטראוס" מנסה להעביר לערוץ 14 טבולה בצביעות | קלמן ליבסקינד
למחרת יצאתי עם משפחתי, וכשחזרנו, חיכתה הודעה על משיבון הטלפון (היה פעם מכשיר כזה) כי קרה אסון. אמרתי לאשתי: יצחק רבין נרצח.
12 שנים קודם לכך, ב־10 בפברואר 1983, הייתי בהפגנה בירושלים. לפתע שמעתי קול מוכר של שחרור פיקת רימון. הספקתי לצעוק "רימון" – ואז אירע הפיצוץ שבו נהרג אמיל גרינצוויג, קצין צנחנים במילואים.
התעשתנו במהירות, פינינו את הפצועים ונקראנו לאולפן הטלוויזיה כדי להגיב. נשאלנו, צלי רשף ואנוכי, אם פנינו למלחמת אזרחים. "בשום פנים ואופן לא", ענינו, ונימקנו. למחרת, בהלווייתו של אמיל ז"ל, ניגש אלינו רבין ואמר כי בהופעתנו האחראית בטלוויזיה מנענו לדעתו מלחמת אחים.
כאשר נבחרתי לכנסת ב־1999, כמעט ארבע שנים אחרי רצח רבין, החלטתי כי אעשה כל שביכולתי כדי לעצור את האלימות הפוליטית הגואה בישראל. ידעתי שהמובן מאליו כבר אינו כזה. ידעתי שרצח פוליטי נוסף אפשרי, ושהדמוקרטיה כבר אינה מובנת מאליה. ידעתי אז שיבוא יום ויתקיים שיח על שחרור רוצח ראש הממשלה, ושיש למנוע את שחרורו בחוק. ידעתי שיש להעביר מסר חזק וברור, שתכליתו להגן על הדמוקרטיה הישראלית מפני אלימות המאיימת לשנות הליך דמוקרטי.
הצעת החוק שלי לאיסור חנינה או קיצור תקופת מאסר לעבריינים שהורשעו ברצח נבחרי ציבור ממניעים פוליטיים, לא הייתה פרסונלית – היא נועדה להגן על הדמוקרטיה הישראלית ועל בכיריה מפני אלימות פוליטית. בהצעת החוק שהגשתי אף דובר על הצבת רף ענישה גבוה יותר למי שרצח נבחר ציבור, וזאת משום שבנוסף לפגיעה בערך החיים, מטרתו של המתנקש היא לכפות שינוי שלטוני או שינוי מדיניות על ידי רצח מנהיגי ציבור.
ההנמקה לחקיקה כזו לא הייתה פוליטית, לא לימין ולא משמאל. אין לאפשר למיעוט קיצוני, המסרב להפנים את הערכים המשותפים לרובה המכריע של האוכלוסייה בישראל, לפגוע בקדושת החיים, לרמוס את שלטון החוק ולהשפיע באמצעות רצח פוליטי על מדיניות ממשלה.
בדברי ההסבר של ההצעה כתבתי כי התיקון המוצע מהווה צעד נוסף בניסיון למנוע את השלטת דעת המיעוט ולחזק את התרבות הדמוקרטית בישראל. את מה שאמרתי אז תוכלו לראות כיום – כמה שברירית הדמוקרטיה הישראלית. כטיבם של הליכי חקיקה, נעשו פשרות והצעת החוק צומצמה מטעמים פוליטיים – בניגוד לדעתי ובניגוד לעמדת משרד המשפטים. אבל באותן נסיבות מוטב היה תיקון חלקי מאשר בכלל לא.
זו הייתה עמדתי, שגם נתמכה על ידי השופטת פרופ' רות גביזון ז"ל, שאמרה שישנה הצדקה לטיפול פרטני ושונה במי שביצע רצח פוליטי אידיאולוגי ופגע בראש מדינה או באישיות מדינה בכירה. לדבריה: "טוב יהיה להגביל את שיקול הדעת של נשיא המדינה לגבי אנשים כאלה, דווקא מפני שסביר להניח כי יהיה כפוף ללחצים מיוחדים במקרים כאלה. יש מדינות לא מעטות שבהן אכן קיימת קטגוריה נפרדת של רצח ראש מדינה או פגיעה בו. זאת מאחר שפגיעה בראשי המדינה אינה רק מאיימת על חייהם, אלא גם על הלגיטימיות של מוסדות המדינה ועל הדמוקרטיה".
החוק עבר ברוב חסר תקדים חוצה מפלגות. בעד החוק הצביעו 62 חברי כנסת, שישה התנגדו ושמונה נמנעו. לדאבוני, אני לא יכול להרגיע אתכם. גם אחרי שעבר החוק, ישנה אפשרות פורמלית לנשיא להתעלם ממנו תוך עצימת עין של שר המשפטים, ואז הדיון יעבור לבג"ץ, שאולי יוכל לעשות שימוש בתיקון לחוק לעניין איסור החנינה למי שהורשע ברצח ראש ממשלה.
המשימה מונחת לפתחה של הרשות המחוקקת: להשלים את מלאכת החקיקה ולהרחיב את איסור החנינה גם בכל הקשור לאלימות פוליטית המופנית לשאר סמלי שלטון, כך בהתאם להצעתי המקורית.
הכותב הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל ולשעבר חבר כנסת מטעם מרצ