אני אוהד מכבי. תל אביב כמובן. זה לא היה אמור להיות ככה. זו תקלה היסטורית של אבא שלי. הוא אוהד הפועל תל אביב ידוע. שרוף. שמחובר להיסטוריה של הקבוצה מימים ימימה. היה חבר בהנהלה של הפועל, ובארי לייבוביץ האגדי (אגדי לדעתו) היה חבר קרוב. הוא חלם שיהיו לו בנים כדי לחוות עמם את אהבתו לקבוצה שלו. אבל חלום לחוד ומציאות לחוד.

יום אחד, לפני הרבה שנים, כשאחי ואני היינו ממש קטנים, אבי לקח אותנו לאימון של מכבי תל אביב כדורסל ביד אליהו. הוא היה אמור לפגוש את שמלוק מחרובסקי, המנהל המיתולוגי של הקבוצה, ואנחנו פשוט השתרכנו איתו. בגיל הזה עוד לא גיבשנו אהדה לקבוצה ספציפית, אבל המפגש הישיר עם מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, אולסי פרי והאחרים חרץ את הגורל. אנחנו מכביסטים. כמו אווז בן יומו המחליט מי אמו בהתאם לדמות הראשונה שאותה הוא רואה, אנחנו החלטנו מכבי.

אבי הבין די מהר את הטעות, וניסה לתקן במרץ רב. הוא לקח אותנו למגרש אוסישקין הישן לטיפול אינטנסיבי בשוֹק. אחי ואני היינו מהראשונים שזכו לדרוך על הפרקט באוסישקין. הכירו לנו את כל השחקנים, והתמסרנו איתם בכדור. הוא רשם אותנו לקבוצת הילדים, אבל מבחינתי זה היה קרב אבוד. הסוסים כבר יצאו מהאורווה. אני מכבי, ומכבי זה אצלי בלב.

עם השנים התחלתי ללכת יותר ויותר למשחקים. אני מנוי קבוע כבר למעלה מ־25 שנה, ורואה רק צהוב בעיניים. מכיר את כל השירים, ובאמת ובתמים מודה לאלוהים שהוא שונא את האדומים. אני קופץ בשמחה אחרי כל סל, וחוגג כל ניצחון חשוב. מתאבל אחרי כל הפסד ומתפלל רק שלא להפסיד חלילה להפועל בדרבי. כשגיא פניני איחל ליהונתן שולדבראנד מהפועל מחלות שונות ומשונות, לא ראיתי בזה משהו חמור. ראיתי בזה מהלך של מכביסט אמיתי שרוצה לנצח. לא משנה העובדה שרק שנתיים קודם לכן, כששיחק במדי הפועל ירושלים, ודחף את ליאור אליהו (אז שחקן מכבי) בדרכו לסל, חשבתי ששחקן אלים כזה חייב להיות מורחק לכל חייו מן המגרשים לאלתר.

כשאוהדי מכבי שרים שסלים טועמה מחבל, זה משעשע אותי בגלל החרוז בשיר. אבל כשאוהדי הפועל שרים לרגב פנאן על אבא שלו שהתאבד, אני מזדעזע עד עמקי נשמתי. אף שהשירים "שמעון מזרחי הוא המלך" לעומת "שמעון מזרחי תתאבד כבר" יושבים על אותו לחן עממי מוכר, הראשון מתנגן לי נעים באוזניים והשני נשמע כמו סתם צעקות ברבריות.

כשאני רגוע בין המשחקים, די ברור לי בהיגיון שהעובדות לא ממש משנות. משנה צבע החולצה. צבע החולצה צובע עבורי את כל המהות של השחקן, השופט והאוהדים. צהוב זה טוב. אדום – נורא ואיום. זה הגיע למצב שאני לא מסוגל לצפות בדרבי יחד עם אבי היקר, כי כל שמחה שלו על סל של הפועל תוציא אותי משלוותי. ואם חלילה מכבי תפסיד? אלוהים ישמור. סוף הקשר בינינו.

כשאני רואה את השיח הפוליטי היום, זה די ברור – אנחנו לא באמת תומכים של מפלגה או של האידיאולוגיה שלה. אנחנו אוהדים שלה. וככה אנחנו גם מתנהגים. והמפלגה או המנהיג שבהם אתה תומך צובעים את כל תפיסת העולם שלך. אין יותר אידיאולוגיה ואין יותר עובדות. יש רק רגש. ומה שקובע את כיוון הרגש זה אך ורק צבע החולצה.

לא משנה מה ביבי אומר, אני נגדו. אני לא מאמין לו למילה, ובטוח שהוא דואג רק לעצמו. בשיחה עם חברים תומכי ביבי אני שומע תמונה הפוכה לגמרי, שבה רק טובת המדינה בראש מעייניו. אני מודה שקשה לי לצפות בדניאל רוט אבנרי כשהיא מצדיקה מהלכים של הממשלה בלי שלחץ הדם שלי יעלה, ועבור חבריי מהצד השני היא לוחמת צדק גיבורה שנלחמת בהנדסת התודעה של ערוץ 12.

גם אני וגם חבריי מהצד השני רואים את אותם מראות, שומעים את אותם קולות, אבל הפרשנות שלנו למצב? רק לפי צבע החולצה.
 
הכותב הוא נינו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון