בחיי המסחר רווח לעתים ניסיון מגוחך ליצור סוג של הגנה משפטית על מסמכים פרסומיים או חוזיים על ידי הוספת ראשי התיבות ט.ל.ח. – "טעות לעולם חוזר" – בראש המסמך או בתחתיתו. כמובן שאין לכך שום תוקף משפטי. כצרכן, הייתי בודק מסמך כזה בזהירות מיוחדת לגילוי מלכודות או הטעיות.
את הביטוי "טעות לעולם חוזר" ניתן לפרש באופנים שונים: טעות ניתן לתקן; טעות היא חלק מהטבע האנושי, ולכן ראוי לסלוח עליה; זהירות! הטעות עלולה לחזור על עצמה. אנחנו מועדים לבצע טעויות וגם להיכשל שוב בטעויות שכבר ביצענו. הטעות שביצעה מדינת ישראל לפני 50 שנה עלתה לנו באלפי הרוגים ופצועים, ובטראומה לאומית הנמשכת עד היום. אם מישהו ציפה שנלמד מהטעות הזאת, אנו רואים אותה חוזרת היום לנגד עינינו - ועינינו כלות. מה הייתה הטעות בשנת 1973? למעשה, הייתה זו טעות כפולה.
הטעות הראשונה הייתה הקונספציה (התפיסה) המודיעינית המפורסמת, שלפיה מצרים וסוריה לא יתקפו כל עוד לא ינוטרל היתרון האיכותי של צה"ל, ובעיקר של חיל האוויר. קיבעון מחשבתי זה מנע מאיתנו לבחון את אפשרות הנטרול של היתרון האיכותי בדרך נוספת, ואולי להגיע למסקנה, לדוגמה, כי מערך הטילים לגבהים שונים עשוי להיתפס בעיניהם כמנטרל במידה מספקת את היתרון של חיל האוויר - עד כדי כך שהוא מספק להם את הביטחון העצמי הדרוש להחלטה לצאת למלחמה, או שיגיעו למסקנה כי הפעלת הטעיה בלוויית התקפת פתע תוסיף מרכיב כוח משמעותי לעוצמה הכמותית שלהם, ותאפשר להם להשיג הצלחות ראשונות מכריעות - שדי בהן בעיניהם כדי להצדיק פתיחה במלחמה.
אותה קונספציה גם מנעה מאיתנו לפרש סימני מלחמה במשמעותם האמיתית, כגון גירושם הפתאומי של היועצים הסובייטים ברכבת אווירית, אירוע שאפילו אצלנו היה רשום כסימן מתריע למלחמה.
הטעות השנייה הייתה בחטא היוהרה, הזחיחות ושיכרון הכוח, ששררו כאן מאז האופוריה בעקבות מלחמת ששת הימים, ולמרות איתותיה המכאיבים של מלחמת ההתשה. השאננות והשחצנות פגעו בדריכותנו ובמוכנותנו. חטא זה גם תרם להתעלמות מהסימנים המתריעים שעלו מן השטח. מי שהעז להציע גישה אחרת מן הקונספציה השלטת זכה ביחס מבטל או אפילו הושתק. תוצאתן הידועה של שתי הטעויות העמידה את ישראל בסכנת השמדה, ומי שעמדו אז והצילו אותה היו לוחמי צה"ל וגבורתם באוויר, בים ועל הקרקע, שנאלצו לתקן את טעויות הקברניטים במחיר נורא.
אציין בסוגריים כי קיימת אפשרות לטעות נוספת, כשנתיים לפני פרוץ המלחמה, בהחמצת ההזדמנות להידבר עם נשיא מצרים למרות איתותיו לנכונות להכרה בישראל. אני מסייג אפשרות זו ולא מתייחס אליה, לאור הרשומון ההיסטורי הקיים בשאלת הניסיונות ליצור הידברות שכזו, ובאשר לשאלה מי נושא באחריות לכישלונה. אין ויכוח על כך שבסופו של דבר ואחרי ששולם מחיר דמים כבד, קיבל אנואר סאדאת את כל סיני וחתמנו איתו על הסכם שלום המחזיק מעמד עד היום. לחללים ולמשפחותיהם זה כבר לא עזר.
כך או כך, הנה אנחנו, 50 שנה אחרי, עם היהירות והשחצנות ושיכרון הכוח של הצד שניצח בבחירות האחרונות, ועם הקונספציה שנקראת היום "רפורמה משפטית", שלפיה חייבים לנטרל את בית המשפט העליון לבל יפריע לעריצות הרוב לבטל את המאפיינים הדמוקרטיים של המדינה. מי שחושב היום אחרת הוא "בוגד" ו"עוכר ישראל", "חובר לאיראן ולחמאס", ו"צריך לעמוד למשפט על חטאיו". חופש הביטוי והבעת דעה חופשית הם "דבר מזיק", והממשלה צריכה לשלוט לא רק בבית המשפט אלא גם בשידור הציבורי, ולמנות את אנשי שלומה לחברות הציבוריות ולתפקידים של שומרי סף מטעם.
ואולי אנחנו טועים?
זו איננה עוד מלחמת יום הכיפורים; זוהי מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל - הפעם על זהותה ועל אופייה. כאחד מלקחי המודיעין ממלחמת יום הכיפורים, הנהיגו את מוסד ה"איפכא מסתברא" – "ההפך הוא הנכון". זהו צוות שתפקידו לייצר באופן יזום ומתוכנן, ועל בסיס אותן ידיעות מודיעיניות ממש, הערכת מצב שונה ולעתים הפוכה מהערכת המצב הרשמית - ולאתגר על ידי כך את המערכת. היהירות והשאננות התחלפו בצניעות ובזהירות. מבנים את הבחינה של תפיסת ההשערות והמסקנות, בעזרת השאלה: "ואולי אנחנו טועים?".
גישה זו מכתיבה קודם כל הקשבה לזולת החושב אחרת ממך והתייחסות לדעותיו ולהצעותיו. היא מהווה חלק מתפיסת ההגינות שהגדרתה: התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, בלי לנצל חולשות או מצוקות. כמה תפיסה כזו הייתה יכולה לשנות את ההיסטוריה אז ב־1973. כמה תפיסה כזו יכולה לשנות היום את המציאות בהתנהלות הבין־אישית במרחב הציבורי. כמה תפיסה שכזו יכולה לשפר היום את האווירה שנוצרה סביב המהפכה המשפטית ולהוריד את כולנו מהמתרסים. נדרשת רק מעט תבונה היסטורית כדי להושיב אותנו להידבר ולמצוא פתרונות אמיתיים לבעיות, תוך שמירה על ערכי מדינתנו היהודית והדמוקרטית.
אז איזה מהפירושים של הביטוי ט.ל.ח. - "טעות לעולם חוזר" - נבחר לאמץ היום? את זה הלוקה בעצימת עיניים אל מול אפשרות הישנותה של הטעות, או את זה המתייחס אל הטעות ובעיקר ללקחיה במלוא הרצינות ומשתדל שלא לחזור עליה? אמר המשורר הבריטי אלכסנדר פופ: "אף אדם לא צריך להתבייש להודות שטעה, שפירושו שעתה הוא חכם יותר מאשר אתמול היה" (מתוך "ויקיציטוט"). ואולי דווקא ראשי תיבות אחרים הם שייתנו לנו את המפתח לפתרון: זב"ש. פירושם איננו "זאת בעיה שלהם", אלא "זה בידיים שלנו".