נתחיל מהסוף. מטרת־העל של חמאס בפעולה שאליה יצא בשבת האחרונה – כפי שהוא עצמו הכריז עליה – הייתה לקיחת בני ערובה רבים ככל האפשר - אזרחים, נשים וילדים. בכך הוכיח חמאס באופן סופי שהוא אינו חושב או מתנהג כמדינה ריבונית. 

קשה לחשוב על מקרה של מדינה ריבונית ששמה לה למטרת־על לקיחת אזרחים כבני ערובה - אם כי ההיסטוריה לימדה אותנו שיש יוצאות מן הכלל. היינריך הימלר, שכיהן בין היתר כמפקד האס־אס והגסטפו, הורה בשם גרמניה (מדינה ריבונית בשנת 1944) להרוג 100 בני ערובה עבור כל חייל גרמני שנהרג בידי פרטיזנים בצ'כיה ובצרפת. מעשים דומים ביצעו היפנים בבירת הפיליפינים מנילה באותה שנה. 

בלוקחו אזרחים כבני ערובה, הוכיח חמאס קבל עם ועדה כי הוא אינו מדינה. משכך, כמעט שום סעיף באמנת ז'נווה הרביעית להגנת אזרחים במלחמה (משנת 1949) אינו תקף לגביו. כמעט שום סעיף – זולת סעיף 3, אשר תקף בכל מקרה, בכל מקום וכלפי כל בני האנוש באשר הם. סעיף 3 אוסר על רצח מכוון של אזרחים, אוסר על לקיחת בני ערובה, ואוסר על עינויים.

כמו כן, הוא מורה כי הוצאה להורג של אזרחים מותרת רק לאחר שעמדו למשפט בבית דין סדיר. כמעט מיותר לציין כי חמאס אינו מקיים אפילו את סעיף 3, כפי שלמדנו במקרים קודמים - וביתר שאת בשבת האחרונה. בכל מקרה, חמאס אינו רואה עצמו כפוף לאמנה כלל ועיקר.

מבחינתה של ישראל, אל לה להשיל מעצמה את קבלת סעיף 3. ואכן, לאורך שנותיה וגם בימים אלה, צה"ל מקיים סעיף זה ככתבו וכלשונו ואף יותר מכך (וטוב שכך). אולם כיוון שעזה אינה מדינה, חמאס אינו ממשל ריבוני, ופלסטין באופן ברור אינה מדינה – אין שום סעיף אחר באמנת ז'נווה שתקף לפעילות צה"ל בעזה, זולת סעיף 3 הצר בתכולתו ושאותו צה"ל צריך להמשיך לקיים.

אין מדינה ריבונית בעולם שאין לה טריטוריה בסיסית מובחנת. תחולתם של כל סעיפי אמנת ז'נווה הרביעית מתקיימת אך ורק בין מדינות ריבוניות החתומות עליה. חתימת הרשות הפלסטינית על חברוּת בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג אינה שווה את הנייר שעליו היא נחתמה, שכן הרשות עצמה מסרבת להגדיר את גבולות פלסטין. אל מול בית הדין לפשעי מלחמה אמרה כי גבולות 67' תקפים לפלסטין. אל מול בית הדין הבינלאומי לצדק אמרה הרשות כי גבולותיה הינם של חלוקת ארץ ישראל מ־1947.

בהיעדר ברור של ריבונות מדינתית פלסטינית בסכסוך בין מדינה (ישראל) לארגון טרור לא־מדינתי (חמאס), הסעיף היחיד באמנת ז'נווה העומד בתחולתו הינו, כאמור, סעיף 3. משכך, טוב יעשה הממשל הישראלי אם יפסיק להתייחס לחמאס כאל ישות מדינתית. הקונספציה הזאת קרסה בשבוע האחרון.

אין מושג כזה "מדינת חמאס", ולכן אין תחולה לאמנת ז'נווה הרביעית זולת שלושת האיסורים הללו של סעיף 3: לא להרג מכוון של אזרחים (הכוונה לכיתות יורים), לא לעינויים ולא ללקיחת בני ערובה פלסטינים. כל השאר – כולל הרס מלא או חלקי של תשתיות, לרבות הרס מלא או חלקי של רצועת עזה במטרה להגיע לערים התת־קרקעיות שבנה חמאס – הן מטרות צבאיות ראויות.

חשוב מאוד שצה"ל ישמור בדיוק על הנהלים הראויים שהוא נוקט ("הקש בגג" וכיוצא באלה). אולם חשוב כבר עכשיו לסיים את האשליה שבעניין חמאס מדובר בשלטון מדינתי. אין כאן מדינה בצד השני, כי אם ארגון טרור.

הכותב הוא פרופסור ללימודים גלובליים באוניברסיטת לייפציג