אני כותבת את המילים הללו בגרון חנוק ובקושי רב, מסרבת להאמין שנקלענו לאסון נורא ומזוויע כל כך רק לפני פחות משבוע. למספר בלתי נתפס של נרצחים, לחטופים בגילאים שנעים מחודשים בודדים ועד אנשים בעשור התשיעי לחיים, לאכזריות שאפילו לכנות אותה לא אנושית זה לא מספיק. לידיעה שהפצע הזה, עמוק, פועם ומדמם, הולך ללוות אותנו מעתה ואילך.
ברגע אחד, הפכו הבתים החמים והבטוחים של תושבי עוטף עזה לעיי חורבות. משפחות נרצחו בשטניות, נחנקו, נטבחו, בעודנו חושבים שמראות כאלה כבר פסו מן העולם אי שם בימי מלחמת העולם השנייה. וממש לידם היו אלפי המבלים במסיבת הטבע נובה ברעים, שבסך הכל רצו ליהנות ממוזיקה באווירה מדברית, מצאו את עצמם בסרט אימה שרבים לא שבו ממנו חיים. והמחשבות על כך מייסרות. על הרגעים הללו בו הפכו חייהם של הרוקדים לסיוט, בו נדמה שכל שנייה של מנוסה ממחבלים היא השנייה האחרונה.
יש אינספור שאלות. זה ברור. הרי ידינו תמיד הייתה על העליונה מלבד מלחמת יום הכיפורים שנדונה רבות, המודיעין הישראלי עטור הישגים ואנשים מוכשרים בכל הדרגים, והצמרת הביטחונית תמיד ידעה בדיוק מול מה היא עומדת. אבל זה לא הזמן.
מה שעלינו לעשות, לצד הכאב המייסר על 1,300 הנרצחים, ביניהם אזרחים וחיילים, החטופים, הפצועים, המשפחות שהתפרקו והצער הקולקטיבי, הוא להבהיר לעולם חד וחלק מי הם שכנינו. לשנות את המשוואה ההסברתית שהייתה נהוגה כל השנים, לפיה יש כאלה שחושבים שאנחנו הצד הרע בסיפור. לאלה שלא מאמינים שאנחנו הצבא המוסרי בעולם, חלקם דואגים ללכת על בטוח ולהתפלל עבור שני הצדדים. אין שני צדדים. יש צד אחד שנהג בצורה הברברית והמחרידה ביותר משחר ההיסטוריה, שכיוון את זעמו משולח הרסן אל כל הבא ליד ברוע טהור. מן הצד השני יש אותנו, שנלקק את הפצעים עוד שנים רבות, אבל לא נזוז מכאן ולו מילימטר. נשיב מלחמה, וננצח.
הרשתות החברתיות הן כלי מדהים. רואים את ההתעוררות מפרוץ המלחמה, את האהדה הגוברת בעולם, את המאמצים המשותפים להוכיח לכל מי שאנחנו מכירים מי צודק. וגם למי שלא פגשנו לעולם. נצלו את הזמן בו גם ככה אנחנו לא מתרכזים בעבודה או בכל דבר אחר, כדי להרים את המורל הזה ברשת. להדוף כל ניסיון של אנשי חמאס לצייר עצמם כאילו הם הומניים או משוועים לשחרור מכבלי מדינת ישראל.
ומילה על כמויות האהבה שלנו האחד לשני, שמצליחות לרגש ולתת שבריר של נחת בתוך המציאות הקשה שנכנסנו אליה. התרומות, ההתנדבויות, המשלוחים לחיילי המילואים ולתושבי הדרום, המשפחות המארחות, הארוחות החמות, השלום האמיתי בינינו, שאנחנו רואים לראשונה אחרי זמן רב. זו לא נחמה, שום דבר לא ינחם, ועדיין – עם ישראל מתגלה ברגעים כל כך חשובים, שאסור לנו לשכוח גם שנים אחרי.
תרשו לעצמכם לנשום, לעקוב אחר העדכונים אם זה מרגיע ולהתנתק אם מלחיץ, תבשלו, תעשו יוגה, תשחקו עם בעל החיים, תתנו את הכל בשירות המילואים שלכם או תעבירו את הזמן באריזת חבילות. תמצאו את הדברים שנותנים לכם כוח, שממלאים את המצברים שלכם, ותנו קצת דלק לאחרים כשיש לכם קצת אקסטרה. תהיו סלחניים כלפיכם גם אתם לא מצליחים לעשות כלום. כל רגע של מחשבה על מה שקורה כאן משתק. הכל בסדר. אבל זכרו שאת הקרב הזה ננצח יחד, ויחד נאסוף את מיליוני השברים. הפעם, באמת שאין לנו ברירה אחרת.