השטן כבר היה. כבר נגע. כבר השאיר אחריו את עשן העקידה ואת ריח הדם המלוח. עוד דבר הוא השאיר פה, לפני שחזר אל המחילה עם תינוקות בני יומם, שניים ג’ינג’ים, חיילים ונערות יפות שהשערות סומרות: את החיפזון.

חייבים לשנות את כללי המשחק: איננו יכולים יותר להיות בני ערובה של עזה | דעה

החיפזון מהשטן גורם לעם מאוחד באבלו ובזעמו להזדהות עם חיפזון של מנהיגות חסרת בושה שמנצלת את השאיפה לנקמה כדי לשלהב במטרות שאין מאחוריהן דבר עם המציאות.

מול הסיסמאות לשטח את עזה, לכבוש ולהכניס לתוכה את צה”ל לצמיתות, להחזיר את גוש קטיף וליישבו מחדש, ניצבת משימה שאין לערער עליה: להגיע אל עשרות אלפי המחבלים, לבוא איתם חשבון אחד אחד ולחסל את ארגון חמאס והג’יהאד בעזה. ובמילים אחרות: כניסה קרקעית שצריכה להיעשות בשיקול דעת, בשום שכל. לאט ולא בחיפזון. לא רק בשם הזעקה שמעוורת עיני אבלים.

40 אלף טרוריסטים ממתינים מתחת האדמה, בעיר מנהרות מדוגמת ומצוידת. להילחם בדבר כזה זה אתגר קשה ומסובך לכל צבא, בכל מקום. כדי להתמודד איתו צריך להכניס טנקים וכוחות חי”ר לשטח בנוי הממולכד במוקשים ובמטעני צד על כל ציר, על כל בית ועציץ, כשברחובות עצמם מפציעים טרוריסטים מצוידים וששים אלי קרב. שלא כמונו, הם התכוננו לזה שנים.

עם פתיחת המערכה הקרקעית, חיילי החי”ר והטנקיסטים בתוך עזה ימתינו לדלק, תחמושת ומזון שיועברו אליהם בתוך התוהו ובוהו. הפצועים ימתינו לחילוץ ברכבים “רכים”, כשאפילו מסוקים פגיעים לטיל או לכדורי צלף. וקטנוני יותר, איך הלוחמים יוכלו לנוח קצת בתוך הטנק אחרי ימי הלחימה הראשונים? מי יאבטח וישמור שלא יזנבו בהם?

חיסול עשרות אלפי מחבלים דורש נוכחות של חודשים ארוכים בתוך השטח. הסבבים יהיו קשים. השחיקה בלתי נתפסת. אלוף במיל’ יצחק בריק, שחזה בדיוק מבעית את השחיטה בשבת הראשונה של אוקטובר, מעדיף כניסה מתונה ומתוכננת. ועד אז, להחליש מבחוץ.

לחנוק בטבעת פתן נחושה. אחרי פינוי האזרחים דרומה, מי שנשאר - דמו בראשו, מבחינת צה”ל הוא איש חמאס. לכתר את צפון הרצועה ואת עיר המנהרות. לא להעביר מזון, חשמל ומים. הקומץ ההומניטרי לא ישביע את הזאב. אחרי כמה חודשים הדלק ייגמר במנהרות. גם האוכל. הלחץ יגדל. המצב הנפשי יתערער. כל מי שיוציא את ראשו מעל הבור, יימחה. ואז ניכנס. כשהם חלשים. כשאנחנו מוכנים.

עד אז ניתן מכה מדויקת פה ושם, במקום הנכון, בגבורה מפוארת, אבל לא נישאר. נמתין. הסבלנות הייתה עד תחילת המלחמה הנשק היעיל של האויב. היום היא צריכה לעבור למישור שלנו. להמתין. לנצל את הזמן לצחצח חרבות ולהחזיר את החטופים. להרעיב. להחליש. להחשיך. להלחיץ נפשית ומורלית. ואז להיכנס ולמחוץ בלי היסוס, בלי רחמים.

השטן היה. והלך. הוא השאיר את הלם הזוועות, את אימת הצורחים ואת אלה שקפאו. את האמהות האבודות והילדים המסויטים, החיילים, הקשישים והחוגגים, את השבר הלאומי וחוסר הביטחון האישי. אסור שישאיר גם את החיפזון.