ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האחראי המרכזי לקידום קונספציית "הדו־קיום" מול שלטון חמאס ברצועת עזה וראש המתנגדים למבצע צבאי למיטוטו. אין חולק על כך שנתניהו עמד בקצה פירמידת הקונספציה – ותמך בה הן מטעמים אידיאולוגיים והן מטעמים אסטרטגיים. אבל הקצה של הפירמידה לא ריחף לו כך סתם, אלא נשען על שכבות מתרחבות והולכות של תמיכה בקונספציה זו.

זה סופו של כל בלון: על הקונספציה שאף אחד לא מדבר עליה

המערכת הפוליטית, לכל אורכה ורוחבה, תמכה בקונספציה. שר הביטחון אהוד ברק היה הראשון לגבש את אסטרטגיית ההכלה, קידם תהדיאה, ומנע מצה"ל למוטט את שלטון חמאס במבצע עופרת יצוקה. שר הביטחון משה יעלון הבהיר אחרי מבצע צוק איתן כי "לא נכון היה להציב לצבא את היעד למוטט את חמאס, גם לא במחשבה של היום שאחרי".

שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר "אני מוביל מדיניות ברורה. לא נפיל את חמאס באמצעות חיילים והקרבת כוחותינו. אנחנו צריכים להביא את תושבי עזה להכרה שזה בידיים שלהם להפיל את שלטון החמאס". ליברמן העניק הטבות רבות לאוכלוסייה העזתית, אישר הכנסת כספים מקטאר לרצועת עזה, וביוני 2018 אף נסע לקפריסין כדי להיפגש עם שר החוץ הקטארי כדי לקדם הסדרה מול חמאס. גם כשכיהן כשר אוצר וכחבר קבינט בממשלת השינוי, לא קרא ליברמן למבצע צבאי למיטוט שלטון חמאס.

שר הביטחון בני גנץ סבר אחרי מבצע שומר החומות כי יחיא סנוואר "מתחרט חרטה גדולה" על כך שהורה לפתוח בירי נגד ישראל, והוסיף כי "עכשיו לא נשמע ממנו". באוגוסט 2022 הסביר גנץ כיצד ישראל תמשיך לדרוש מחמאס "אחריות על השטח".

ראש הממשלה יאיר לפיד פעל במבצע עלות השחר לפגוע רק בג'יהאד האסלאמי, והורה שלא תהיה כל פגיעה בחמאס. ראש הממשלה נפתלי בנט התגאה בכך שאִפשר כניסת פועלים מרצועת עזה לישראל, והסביר כיצד פעל "להשאיר את חמאס מוחלש ומורתע".

בכל הקשור לקונספציית "הדו־קיום" עם חמאס, המערכת הפוליטית כולה – ממרצ ועד לציונות הדתית – הורכבה מביביסטים גמורים. לראיה, בחמש מערכות הבחירות בין 2019 ל־2022, אף מפלגה לא חרתה על דגלה את הקריאה למוטט את שלטון חמאס ברצועת עזה.

הפרטנר שברצועה

מתחת לשכבה הפוליטית בפירמידה, הייתה תמיכה נרחבת של השכבה הביטחונית בקונספציה. עכשיו מופיעים כל מיני לשעברים, ומספרים לכם איך הם תמיד התנגדו לקונספציה וקראו למוטט את שלטון חמאס במהלך צבאי. הכל סיפורי בדים. המערכת הביטחונית לא רק שעודדה במרץ את האסטרטגיה של הכלת שלטון חמאס - אלא הביעה התנגדות עזה לכל מבצע צבאי למיטוטו.

כרמטכ"ל, גנץ עשה הכל כדי להגביל את מטרות מבצע צוק איתן ולמנוע הפעלה של הצבא בעומק הרצועה. כסגן רמטכ"ל, הסביר האלוף יאיר גולן כי "היעדר האחדות בעולם הפלסטיני והנתק הקיים בין יהודה ושומרון לעזה הוא נכס ביטחוני משמעותי". אגב, כחבר בממשלת השינוי קבע גולן כי "חמאס הוא כבר מזמן פרטנר". הרצי הלוי אמר, כמפקד פיקוד הדרום, כי הוא "לא רואה איך כיבוש עזה ומיטוט שלטון חמאס משנה את המצב".

האלוף (במיל') גדי שמני הצהיר שמדיניות הבידול בין יהודה ושומרון לרצועת עזה היא מדיניות נכונה, וטען שפעולה צבאית למיטוט שלטון חמאס זו לא הדרך. ראש השב"כ יורם כהן תמך בעסקת שליט, והסביר כי "עם עוד 200 מחבלים לא ייפול עלינו העולם". גם אחרי שפרש, שב כהן והביע תמיכה במדיניות "ההרתעה" מול חמאס.

ההערכות המודיעיניות של צה"ל ושב"כ חזרו, באופן כמעט שגרתי, על המנטרה כי "חמאס מורתע, אפילו מורתע מאוד", והדרג הפיקודי הבכיר הביע התנגדות עקבית למבצע קרקעי נרחב למיטוט שלטון חמאס ברצועה.

גם כאשר הצבא התריע על היחלשותו כתוצאה מהמחאה נגד הרפורמה המשפטית, המודיעין והדרגים הפיקודיים שבו וקבעו כי חמאס מורתע, והמשיכו לתמוך בקונספציית "הדו־קיום". לפיכך אין להתפלא איך בימים שלפני טבח שמחת תורה אמרו בכירים בצה"ל לדרג המדיני כי "חמאס אינו מעוניין בהסלמה".

חומת מגן לחמאס

גם אנשי התקשורת שאמורים לתווך את המציאות לציבור תמכו בקונספציית "הדו־קיום" עם שלטון חמאס. אומנם התקשורת הייתה רק קומה תחתונה בפירמידה, אבל חשיבותה רבה, כי בגינה לא רק שהקונספציה התקבלה על דעת הציבור - אלא שהקולות המועטים שיצאו נגדה לא הושמעו.

כמעט כל הכתבים הצבאיים חזרו כמו תוכי על הערכות הצבא בדבר "חמאס המורתע" והשגת שקט באמצעות הטבות כלכליות. פרשנים פוליטיים בכירים, שנהגו למצוא פגם בכל דבר שנתניהו עשה, לא חדלו מלדבר בשבחו בגין הימנעותו ממלחמה כוללת נגד שלטון חמאס.

נתניהו לא פעל בחלל ריק, וקצה הפירמידה לא ריחף לו כך סתם באוויר. קונספציית "הדו־קיום" שלו זכתה לתמיכה נרחבת במערכת הפוליטית, במערכת הביטחון ובתקשורת (כל מאמציי למצוא בגוגל אישיות בכירה שקראה באופן עקבי למיטוט חמאס עלו בתוהו). חשוב להבין שהתמיכה הנרחבת הזו יצרה "חומת מגן" לשלטון חמאס, וחסינות נגד כל מהלך להפלתו.

בתור מי שניסה לסדוק את חומת המגן שהגנה על שלטון חמאס, עוד בתקופת כהונתי בממשלתו של אהוד אולמרט ולאורך כל השנים מאז, אני יכול להעיד ממקור ראשון כי כל ניסיונותיי לשכנע בכירים במערכות השונות בחשיבות חיסולו של שלטון חמאס נפלו על אוזניים ערלות.

כך, למשל, לקראת בחירות אפריל 2019 פניתי למנהיגי מפלגת כחול לבן, אז בראשות גנץ ויאיר לפיד, וממש התחננתי בפניהם שאל מול הברית הבלתי כתובה שכרת נתניהו עם השטן, הם יציבו בקמפיין שלהם קריאה ברורה למיטוט שלטון חמאס. הם דחו אותי בזלזול והסבירו כי "יש רק נושא אחד בבחירות האלו – 'רק לא ביבי'".

באופן דומה, כאשר פניתי בהמשך לפרשן פוליטי בכיר שמקורב למפלגות המרכז, ושאלתי אותו מדוע הוא לא מנסה להשפיע על יש עתיד והמחנה הממלכתי להציג אלטרנטיבה למדיניות נתניהו ולקרוא למיטוט שלטון חמאס, הוא השיב שמבחינתו "שום נושא לא חשוב מלבד 'רק לא ביבי'". כלומר, האנשים שדיברתי איתם דחו את אישיותו של נתניהו בשאט נפש - אבל אימצו את תורתו בחפץ לב.

אז עכשיו, כשאותם בכירים בפוליטיקה, במערכת הביטחון ובתקשורת מציגים רק את קצה פירמידת הקונספציה בלי להודות בשכבות התמיכה הרחבות שהיו לה – הם מערערים את תוקף הביקורת על נתניהו. וכאשר אותם בכירים מוסיפים ומשקרים במצח נחושה שבעצם הם תמיד התנגדו לקונספציית "הדו־קיום", ושמאז ומעולם הם קראו למבצע צבאי למיטוט שלטון רצועת עזה – הם שוזרים עבור ביבי, במו ידיהם, את חבל ההצלה שעלול לחלץ אותו מלשלם את המחיר הפוליטי על כישלונו (נדמה שאותם בכירים ובכירים לשעבר סבורים שהשרתים של גוגל הושמדו בהתקפה של חמאס).

בתום הקרבות יבוא נתניהו ויאמר "ראו את הטוענים כנגדי. לא די בכך שהם היו שותפים בכירים לקונספציית 'הדו־קיום', עתה הם משקרים לכם ואומרים שמעולם לא תמכו בה. והרי היה זו קונצנזוס מדיני, צבאי ותקשורתי שלא יוצאים למלחמה למוטט את שלטון חמאס". והיות שתהיה אמת מסוימת בדברים, יהיו לא מעט אנשים שישובו לתמוך בו על בסיס המסקנה המתבקשת שאם בכירים ובכירים לשעבר תובעים שרק ראש הממשלה ייקח אחריות, בשעה שהם עצמם מסירים מעצמם כל אחריות, אז הם לא יותר ראויים ממנו.

אני מחזיק בעמדה שראש הממשלה צריך לעזוב את תפקידו לאלתר, או להודיע כבר עתה שיעזוב את תפקידו עם סיום הקרבות. כל מי שתומך בעמדה זו חייב לשמור שהביקורת על תפקודו של נתניהו ועל הקונספציה שהוביל תהיה עניינית וכנה. הכזבים שאומרים עתה בכירים ובכירים לשעבר, על אודות התנגדותם לקונספציה ותמיכתם במיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה, עלולים להאריך את שלטונו של נתניהו ומקילים עליו להתחמק מאחריותו המרכזית למחדל הנורא.