30 יום, ואין אוויר. ירח שלם עבר מאז אותה שבת נוראה, "השבת השחורה", ודומה שאבן כבדה עדיין רובצת על החזה. חיינו השתנו. כיחידים, כקהילות, כמדינה, כאומה, נראה שקפאנו בזמן. כאילו חגי תשרי מעולם לא תמו. כמו השלטים החגיגיים שעדיין תלויים על קירות בתי הספר שהתרוקנו פתאום, שם נבלמו חיינו כפי שהכרנו אותם. דווקא בשמחת תורה. 06:29. השבעה באוקטובר. 06:29.
אין פחד: יהיה המחיר אשר יהיה - דיווח מטלטל עם הלוחמים בתוך הרצועה | צפו
המידע התקבל מחקירת מחבלי החמאס - ואז צה"ל תקף בצפון הרצועה | צפו
אלו לא רק מעל 1,400 הנרצחים, מספר שעדיין בלתי נתפס ובלתי אפשרי לעיכול. אלו לא רק מעל 240 החטופים המוחזקים בעזה. אלו לא רק קרוביהם, שמאז אין להם לילה ואין להם יום. אלו לא רק הקהילות שחרבו בעוטף עזה ובקו העימות בצפון, וכעת חבריהם נדים כפליטים בארצם, בין לוויה, לשבעה לטקס זיכרון ולעצרת מחאה. אלו לא רק החללים הגיבורים שנוספו מאז למניין הרוגי המערכה הכבדה. כולנו אחרים היום.
אין אדם שנותר אדיש לתיאורי הזוועה והאימה שהתגלו – ועוד מוסיפים להתגלות מדי יום, כדרכם של אסונות היסטוריים שהיקפם בלתי ניתן להבנה – ביישובי ובבסיסי דרום. התקפת הטרור ביקשה לא רק לגדוע את חייהם של ישראלים רבים ככל האפשר, אלא כוונה היישר אל לב מערכת האמונות הבסיסית ביותר שלנו. בעולם שאחרי 7 באוקטובר, כיצד ניתן עוד לבטוח באדם? להאמין בטוב הלב הבסיסי הקיים בלבו של כל בן אנוש? לתכנן, לבנות, לצמוח, לאהוב?
כל ישראלי גדל בתחושה שהוא חייב תמיד לעמוד על המשמר, אבל נראה שגם בתחום הזה הופתענו. מה פשעו הילדים? מה חטאו המוני הצעירים שהגיעו לרקוד במסיבה שהפכה לזירת טבח? מאז נידונו לחיות את הטראומה הזאת שוב ושוב. העם התגייס. לא ברור עד מתי. הפוליטיקאים קפאו. לא ברור עד מתי. מלחמה שאף פעם לא די לה.
אבל כשיעברו החודשים, והחיילים ישתחררו והמפונים יחזרו, תקום לה מתוך האבל ישראל חדשה. לא ״ישראל הראשונה״ ולא ״ישראל השנייה״, כי שוב נוכחנו לדעת – בצורה המחרידה ביותר – איזו שותפות גורל נוראה ואדירה מחברת בין יושבי הארץ הזו ובין היושבים בתפוצות. שוב חזרו אלינו מילותיו הכואבות של משה דיין מההספד המיתולוגי שנשא לרועי רוטברג, בן קיבוץ נחל עוז שנרצח בידי מחבלים מרצועת עזה ב־1956.
״איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?״, קרא דיין וקוראים אנו היום, ״הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו. להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו״.
67 שנים אחרי, עודנו נושאים על גבינו את שערי עזה הכבדים. עודנו נכונים, חמושים, חזקים ונוקשים. ועודנו מאמינים כי דווקא מתוך הקושי ייצמח גם העתיד. העולם שידענו נשבר ב־7 באוקטובר. כיצד תיראה ישראל החדשה, שנבנית כעת מתוך השבר? בידינו הדבר.
הכותב הוא ראש מערכת החדשות של מעריב.