ה-7 באוקטובר לא היה רק יום שחור לזרועות המודיעין שכשלו לצפות את האסון, אלא גם לחוקרים אקדמיים העוקבים זה שנים אחר חמאס, לרבות כותב שורות אלו. הכשל שלנו לא היה בעצם הידיעה שחמאס מטיף לאנטישמיות ודה-הומאניזציה השוללת מן הישראלי/יהודי את אנושיותו, או אפילו בידיעה שיגיע יום בו יאלץ אותנו בלית ברירה להשמידו. את זה דווקא ידענו היטב. הכשל שלנו היה באי-היכולת להפוך את הידיעה להפנמה שכוונות חמאס אכן תתממשנה באופן ההשמדתי והסדיסטי של אותה שבת שחורה.
אסור להסתנוור - זאת נקודת התורפה של צה"ל בקרב על המבצר של חמאס
בכיר לשעבר במוסד: "נסראללה מוכן לקחת סיכון כדי להיגרר למלחמה"
הפער בין ידיעה להפנמה היא סינדרום פסיכולוגי מוכר בתולדות המודיעין, מפרל הארבור ועד מלחמת יום כיפור. כל הסימנים היו ובכל זאת כשלו המעריכים להפנים את מה שהם רואים ולהתריע על האסון המתקרב. הימים הללו מלמדים אותנו שאפילו הידיעה הברורה לגבי הזוועות שביצע חמאס איננה מכינה אותנו לרמת ההפנמה ההולמת בנו כאשר אנו נחשפים לתיעודים המחרידים מהדרום.
חמאס סיפק לאורך השנים סימנים רבים לכוונותיו הרצחניות. הביטוי הראשון הייתה אמנת חמאס מ-1988 שכללה האשמות אנטישמיות חריפות ביחס לכוחם ומעורבותם השלילית של היהודים לאורך ההיסטוריה. פיגועי ההתאבדות בהם נקטלו החל מ-1993 אזרחים ישראלים ללא הבחנה, היו גם הם ביטוי מובהק לשלילת האנושיות שלהם. חמאס וארגונים אחרים הסתייעו בפסקי הלכה אסלאמיים שהכשירו את הפיגועים, לצד הגות ארסית, לאומנית ואנטישמית שהגדירה את היהודים כ"צאצאי קופים וחזירים". גם לאחר שפסקו פיגועי ההתאבדות במחצית שנות ה-2000 המשיך חמאס לפגוע במתכוון במטרות ישראליות ללא כל הבחנה - החל בשיגור הרקטות לעבר יישובי הדרום, וכלה בירי טיל נגד טנקים לעבר אוטובוס ילדים.
התירוצים שסיפקו לכך דוברים פרו-פלסטינים נתלו בהיעדרם, כביכול, של אמצעי לחימה משוכללים ובעובדה שגם ישראל פוגעת בחפים מפשע. דוברים אלה, בצביעותם או בורותם, התעלמו מהמובן מאליו: שילוח טיל קורנט לעבר אוטובוס ילדים צהוב ומזוהה היטב איננו עניין של טעות, חוסר ברירה או מחסור באמצעי לחימה משוכללים, אלא של בחירה מודעת המתייחסת ליהודים, קטנים כגדולים, כתתי-אדם הראויים למיתה.
חמאס חינך לדה-הומאניזציה של הישראלים/יהודים גם את הציבור הרחב – במסגדים, בתי הספר, הקייטנות שקיים מדי קיץ, ובמיוחד – ברשתות החברתיות. בשיטות מתוחכמות שלמד מאיראן וחזבאללה, השתלט חמאס על החשבונות הפופולאריים ביותר ברשתות הפלסטיניות באופן מוסווה שלא חשף את מעורבותו. שליטה זו הקנתה לו יכולת השפעה ניכרת על השיח הרשתי הפלסטיני באמצעות תכנים ששללו את אנושיותם וזכותם של הישראלים לחיים. אלה כללו פוסטרים, שירים וסרטונים שהיללו מפגעים; משחקי מחשב המעודדים רצח יהודים; סרטוני הדרכה לביצוע פיגועי דקירה וירי יעילים וחסרי הבחנה; וכן קריקטורות אנטישמיות כאמצעי מרכזי להשגרת הדה-הומאניזציה של הישראלי/יהודי בשיח הרשתי הפלסטיני. דמות החרדי בעל האף העקום והמבט המרושע, שכמו נלקחה מהעיתון הנאצי דר שטירמר, חביבה במיוחד על מאיירי חמאס. בפברואר האחרון, לדוגמה, בעקבות פיגוע הדריסה בשכונת רמות בו נרצחו שני ילדים ותלמיד הישיבה שלמה לדרמן, פרסם איש חמאס, יאסין בהאא, קריקטורה בה נראית משפחה סועדת ממגש מקלובה כשבמרכזו נעוץ ראשו של לדרמן. הכותרת שליוותה את הקריקטורה הייתה "אחלה יום שישי, אחלה מקלובה פלסטינית".
האמת צריכה להיאמר. שלילת האנושיות של הישראלי/יהודי נורמלה והושגרה על ידי חמאס במשך שנים רבות והיא לא פעלה בחלל הריק. היא פגשה בציבור שחלקים ניכרים ממנו לא נרתעו ממחלקי הממתקים שירדו לצמתים בעקבות פיגועים. היא נשענה על שיח קיצוני ברשתות שעלז ולעג לגופותיהם המחוללות של קורבנות הטרור כמי שאינם ראויים לכבוד אפילו במותם. עריפת הראשים בשבת השחורה הינה הביטוי המובהק לתפישות אלו וכל הפלפולים האקדמיים לגבי ההבדלים בין דאע"ש וחמאס אינם שווים הרבה אם במבחן התוצאה פעלו שני הארגונים באותה הצורה.
בתהליך שתיארתי טמון גם הסבר נוסף, תרבותי, לכשל להפוך ידיעה להפנמה. הבדלי התרבות בין הצדדים אינם ברורים לרוב האנשים, בין אם מדובר באמריקאים המנסים לפענח את החשיבה היפנית, או ישראלים המנסים להבין את חמאס. באופן טבעי אך מוטעה לחלוטין אנו מדמיינים את הערכים וההיגיון של האחר כזהים פחות או יותר לשלנו. אך הבדלים תרבותיים עשויים לייצר תפישת עולם ומציאות שונה לחלוטין המשפיעה במישרין על דרכי הפעולה של הצד השני. גם אם בעינינו לא היה כל הגיון ברצח העם שביצע חמאס בדרום, עלינו לקחת בחשבון שיש לו הגיון שונה הפועל מכוח אמונות וערכים אחרים המקשים עלינו להבין עד כמה היה מוכן להרחיק לכת.
ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון וחוקר בכיר לענייני פלסטינים במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת ת"א.