בהסתכלות כוללת ממעוף הציפור על המלחמה, מתחוללת כאן דרמה אמיתית שמטבע הדברים, בלהט האירועים השוטפים, היא נעלמת מן העין. זו דרמה שתמשיך ללוות את ישראל למשך עשורים רבים והיא קשורה להצלחה האסטרטגית שהשיג מחנה ההתנגדות מעצם פרוץ המלחמה וכמעט אין מדובר בה.
חילופי האש עם חיזבאללה נמשכים: שני לוחמי צה"ל נפצעו באורח בינוני וקל
התמונות שחמאס מנסה להסתיר נחשפו לעולם: הנהירה הגדולה לדרום
ההתקפה של חמאס ב-7 אוקטובר מוטטה באחת את הסדר המזרח תיכוני שהחל להתעצב במאה ה-21. זהו סדר שעוצב בחסות אסטרטגיית "השלום הכלכלי" שהובילה ישראל עם ידידותיה באזור, בתמיכה אמריקאית. זהו סדר יום שתיעל את המזרח התיכון לסדר יום תועלתני פרקטי אשר העמיד במרכזו את החתירה לרמת ולאיכות חיים גבוהה לצד יציבות פוליטית, וכל זאת על חשבון וסדר אידיאולוגי-רעיוני המעמיד במרכזו השגת תכליות 'קצה' מבוססות הגדרות זהות לאומיות ודתיות.
"המזרח התיכון החדש" של המאה ה-21 אפשר לישראל את הצמיחה הכלכלית והטכנולוגית, יצר את הבסיס לנורמליזציה עם עשירות האזור אבל בעיקר יצר מציאות שמחקה את השאלה הפלסטינית, שבבסיסיה היא שאלה אידיאולוגית-לאומית, מסדר היום הישראלי והאזורי גם יחד. "השאלה הפלסטינית" כמו נעלמה מהמפה, ואפילו הטרור של השנתיים וחצי האחרונות הוכחש בנמרצות על ידי החברה הישראלית שהתמכרה ל"שלום הכלכלי".
מתקפת ה-7 אוקטובר קרעה את המסכה מעל "המזרח התיכון החדש". היא החזירה אותו למקומו "הישן" והמוכר של המאה ה-20. זה המקום שעוצב בחסות המעצמות האירופיות והעניק משקל ועדיפות לפוליטיקת הזהויות הקלאסית מבית המדרש האירופי, המבוססת על קווי תיחום ברורים בין מדינות, קבוצות אתניות ודתות. זהו המקום שצמחו ממנו הגדרות שחידדו קונפליקטים וקווי שבר והפכו את הפוליטיקה האזורית במזרח לכזו המבוססת על דיכוטומיה ברורה של "אנחנו או הם", בבחינת היפוך לרעיון הטשטוש האידיאולוגי שהביא אתו "השלום הכלכלי".
התיאור הזה נשמע מאד אינטלקטואלי, אבל למעשה יש לכך משמעויות מעשיות כבדות מבחינה של ישראל. חזרת המזרח התיכון לקווי המתאר הרעיוניים-אידיאולוגיים שלו תשפיע עמוקות על ישראל ולמעשה היא כבר נותנת את אותותיה. לא מדובר רק בניפוץ תפיסת הביטחון והאמונה כי ניתן לקיים מציאות של "וילה" משגשגת בג'ונגל דרך אילוף חיות היער הטורפות שבתוכו, אלא גם למשל בהשגתה לאחור של הכלכלה הישראלית שנבנתה בחסות "השלום הכלכלי" ובעדכון מערכת ההפעלה החברתית של ישראל והסטתה מתודעה של חברה הדוניסטית ומפונקת לחברה ספרטנית ורזה יותר שמקדישה חלק ניכר ממשאביה למלחמה ופחות לצמיחה.
אבל מעבר לזה מסתתר עוד עניין אחד שילווה לתהליך החזרת המזרח התיכון לקדמותו. הוא נוגע למה שכבר מתקיים בעיצומה של הלחימה, קרי - לדיון בשאלת היום שאחרי. עם קריסת המזרח התיכון החדש שטשטש את קווי השבר האידיאולוגיים, וחזרת המזרח הישן שמעצים אותן, מחדש תשוב לחיינו השאלה הפלסטינית. לא רק בגלל הרגש האינטואיטיבי של "אנחנו או הם" שמציף אותנו ובצדק, אלא משום שהרגש הזה עצמו מבוסס על הכרה מחודשת בנוכחותם של קווי השבר הלאומיים שהוכחשו ועתה חוזרים באחת לתמונת מציאות חיינו.
סימנים מעידים למה שעוד צפוי קיימים למכביר בשלב המדיני שמאפיין כבר את המלחמה. הדיבור האמריקאי על שתי מדינות ועל אוסלו אינו מקרי, כך גם היוזמות בעולם הערבי המכוונות לעיסוק ב"יום שאחרי" המלחמה הם חלק מאותו מהלך גדול הצפוי להסיט את המזרח התיכון ממודל הסכמי אברהם למודל ההסכמים המדיניים ("השלום") של שנות התשעים, וכל זאת במציאות שבה ישראל תתקשה מאד לבלום את המגמה שתחבר את מדינות האזור, הממשל האמריקאי וכמובן מדינות אירופה.
בהיבט הזה, המסקנה היא, שחזרת קווי השבר האידיאולוגיים למזרח התיכון לא רק מחדדת את ההבנות שלנו לגבי מהות האויב שטשטשנו את מהותו במשך עשור ומחצה, אלא מסמנת מחדש את עולם הפתרונות ואת העולם האסטרטגי שצמח במזרח התיכון לאורך כל המאה ה-20 והגיע לשיאו בתהליך ההסדרים בשנות ה-90 שלו. זהו עולם שיש בו מצד אחד, מלחמה ועימותים גדולים ומצד שני הסדרים ורעיונות על שלום ניצחי ומוחלט בין עמי האזור.
המשמעות היא, שישראל תחסל כנראה את חמאס אבל ממש לא תכחיד את התהליך הבלתי נמנע של הפיכת המזרח התיכון לאזור שמוגדר שוב דרך פוליטיקת הזהות האידיאולוגית. לכך תהא משמעות אדירה ולגבי הפרדוקס שכבר הולך ונוצר בין חתירתה של ישראל למחוק פיסית את הפלסטיניות העזתית לבין הנוכחות הרעיונית המחודשת של העניין הפלסטיני כחלק מהגדרתו המחודשת של המזרח התיכון האידיאולוגי.
זו, אם תרצו, או לא, ההצלחה הגדולה של חמאס ויתר החוליות במחנה הרשע האזורי, הכרוך בהסטת כיוון התנועה הכולל של המזרח התיכון וסיבובו לאחור. חמאס תיעלם כישות פוליטית, אבל "השאלה הפלסטינית" תצוץ מחדש ובעוצמה מכופלת ויחד עמה יחזרו קווי השבר האידיאולוגיים של הפוליטיקה הישראלית שטושטשו לחלוטין בעשורים האחרונים. אלו הם קווי השבר בין השמאל (הסדר) לבין הימין (מאבק). גם ישראל תצעד לאחור ביחד עם המזרח התיכון למחוזות המוכרים והדיכוטומיים שמאל וימין עם הרבה חול וחול.