אם אכן תוקם ועדת חקירה ממלכתית, בהתאם להחלטת ממשלה שתקבע את מסגרת ויעדי עבודתה, בנוסח שאני מניח שיישקל היטב על ידי חברי הממשלה ויועציה המשפטיים, על מנת לבחון ולהחליט מי הנושאים באחריות למחדל האיום והנורא של ה־7 באוקטובר ־ זו תהיה אחת מהשגיאות החמורות שייעשו בניהול ענייני המדינה, בהמשך לשגיאות חמורות שכבר נעשו בהיערכות הצבא להגנה על תושבי עוטף עזה.
חובתנו כלפי תושבי הנגב שהופקרו: להבטיח עתיד חדש
ועדות החקירה הממלכתיות בישראל נולדו כמערכת מקבילה לדיון הפלילי מתוך צורך להגדיר מיהם האחראים למחדל שפגע קשות באינטרסים של המדינה ומה הלקחים שצריך להפיק מכך באשר להתנהלות רשויות המדינה בעתיד.
להשגת מטרות אלה אין ההליך הפלילי מתאים. ההליך הפלילי עוסק באחריות הפלילית- מי האדם שביצע עבירה פלילית ומה יהיה עונשו. אצלנו טופחו ועדות חקירה במהלך השנים כמכניזם מופלא המונע הטלת אחריות אישית, גם אם המחדלים איומים ועולים בחיי אדם. ועדות החקירה מתמנות על מנת למוסס את האחריות האישית ולשקע אותנו בעבודת מחקר.
בחייה של כל אומה יש מצבים שבהם מחדלים אינם מחייבים הקמת ועדת חקירה. לא תמיד צריך לבחון ולנתח שלל עדויות כדי לקבוע בדקדקנות רבה מיהו זה שקלט מידע, מיהו זה שהיה אחראי להסיק מסקנות, ומיהו זה שלא היה לו מידע אך היה חייב בהשגתו, ועוד כהנה וכהנה פיתולים בתוך נבכי המסכת העובדתית המולידה בסופו של דבר את המחדל על מלוא מחירו.
בניהולה של כל מדינה אנו בונים מערכות שלטוניות המעניקות סמכות שלטונית וניהולית בתחומים מאוד מוגדרים במסגרת שיבוצם של נושאי משרה; ואנו מצפים מהם שיבצעו את עבודתם כיאות, שכן בידיהם הסמכות והכוח להגן על האינטרסים הלאומיים או הציבוריים של המדינה.
לאחר שהשתכנענו כי ההליך הפלילי אינו מתאים להסקת מסקנות על אחריות אישית או רשלנות ולהפקת לקחים, נולד מוסד ועדת החקירה הממלכתית, שהוא מעין הליך שיפוטי, שמחייב, בנוסף לאיסוף שלל מסמכים ועדויות, שמירה על העיקרון שכל מי שעליו עשויה להיות מוטל האחריות, זכאי להגן על עצמו.
אבל ועדות החקירה משיגות את ההפך, גם באסונות הלאומיים החמורים ביותר, משום שכאשר מתרחשים אירועים חמורים בישראל אין כלל צורך להיכנס לעבודת המחקר המאפיינת את אופי עבודתן של ועדות החקירה, שכן האחריות הציבורית בולטת וניכרת לעין ויש עקרונות בסיס של נשיאה באחריות אישית. במקום זאת, אנו מקימים ועדת חקירה כאילו אין לנו מנגנונים ציבוריים פשוטים שעל פיהם צריך להסיק מיהם האחראים למחדל.
מקרה בולט ביותר המשקף את העיוות בהסקת מסקנות ציבוריות נוגע לאסון מירון, שהתרחש בהילולה ב־30 באפריל 2021. כזכור, באירוע זה נספו 45 משתתפים ונפצעו כ־150 איש. לא היה מקום להקמת ועדת חקירה. תוך שבועיים אפשר היה לציין במדויק מיהם אותם אישים שהיו אחראים למחדל, שכן סיבתו העיקרית הייתה ריבוי משתתפים ללא ריסון מושכל.
אלה בשרשרת הפיקוד שחובתם הייתה להבטיח את ביטחון החוגגים בהר מירון ולא נקטו אמצעים הדרושים כדי להגביל את מספר המשתתפים אחראים ישירות, מכיוון שהאסון נגרם כתוצאה מעודף משתתפים ולא משום סיבה אחרת.
כך, אלה הנושאים בבירור באחריות אישית וישירה לאסון, שעלה במותם של 45 איש, ממשיכים לכהן בתפקידם כאילו מאום לא קרה, מלבד ניצב במשטרה, מפקד המחוז הצפוני שמעון לביא, שהתפטר מתפקידו.
ניתן בקלות להקיש על האחריות האישית שבה נושאים כל אלה שהוטל עליהם להגן על תושבי עוטף עזה מפני מתקפה רצחנית של חמאס. במקרה של מחדל כה איום, אין צורך בהקמת ועדת חקירה, אין צורך למסמס אחריות אישית ואין צורך להעסיק את הציבור בסבך העובדות שעל בסיסן התרחש המחדל. ברור לחלוטין מי האחראי. חלק מהם מנהלים כיום את המלחמה ומנהלים אותה היטב, גם מתוך רגשי אשם וגם תוך הקרבה אישית.
כמובן, יש להבדיל בין הדרג הפיקודי־הצבאי לבין הדרג הפוליטי. אני מקבל את העמדה שניסיון למיצוי האחריות האישית כיום הוא מוקדם ויפגע בפיקוד הצבאי המוביל את הלוחמה בעזה ובמידה רבה גם במבנה הדרג הפוליטי הנושא באחריות המיניסטריאלית.
אבל לאחר שנגיע לרגיעה, יהיה הכרח למצות את האחריות האישית גם בדרג הפיקודי־צבאי וגם בדרג הפוליטי, ואסור להקים ועדת חקירה ממלכתית שתהיה מנגנון משוכלל שישטה בציבור ויבנה הגנה פרוצדורלית ומשפטית לאחראים למחדל.
