בשיעור במשפט בינלאומי בפקולטה למשפטים אִתגר אחד הסטודנטים את המרצה בשאלה הבאה: אם ההפרות החוזרות והנשנות של המשפט הבינלאומי לא נפתרות אלא אם שני הצדדים מעוניינים בכך, הרי שלמעשה זהו משפט פרימיטיבי המבוסס על חוק הג'ונגל - "החזק גובר". המרצה, שהופתע מהשאלה, התקשה למצוא לה תשובה.
עם חברים כאלו, הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית אינם זקוקים לשונאים | שלמה שמיר
סיקור מוטה לטובת ישראל? מפגינים פרו-פלסטינים חסמו את מטה ה"ניו יורק טיימס"
אכן, היחסים הבינלאומיים מתאפיינים לעתים באינטרסים יותר מאשר בעקרונות משפטיים. כזה הוא גם המוסר הבינלאומי. המצפון של דעת הקהל העולמית, אם קיים בכלל, מושפע מבורות ומאי־ידיעת העובדות, מהתעלמות ממכלול הנתונים ומהתייחסות לתמונת מציאות נקודתית בלי לברר את הרקע שקדם לה. בסכסוך הישראלי־פלסטיני באים ליקויים אלה לידי ביטוי באופן היוצר התרשמות שגויה ומוליד התייחסות מוסרית מעוותת.
העולם ניזון מכמה דקות של חדשות בטלוויזיה וצופה בהרס הרב בעזה ובסבל התושבים, בצד תמונות של הצבא הישראלי במלוא עוצמתו – טנקים, נגמ"שים, תותחים ומטוסים. את הזוועות של השבת השחורה ב־7 באוקטובר הוא כבר הספיק לשכוח. ההסברה הישראלית, מסיבות שרק בחלקן מובנות ושבמבחן התוצאה כנראה גם לא מוצדקות, נמנעה מלהראות את הזוועות שחוללו פושעי חמאס. מפלצות אלה, ככל שלא נהרגו עדיין, מסתתרים היום במחילות ובמנהרות בעומק האדמה וממילא לא נחשפים לעיני העולם.
זכור הסיפור על ארבעת העיוורים הנתקלים בפיל, וכל אחד מהם נוגע בחלק אחר בגופו. אחד נגע באוזנו והכריז שזה עלה ענק; אחר בזנבו וגרס שזהו חבל; השלישי ברגלו והיה בטוח שמדובר בגזע עץ; והאחרון מישש את החדק וקבע שזהו צינור. איש מהם לא צדק כמובן. התופעה הזאת, של התעלמות מן התמונה השלמה, היא הפיל שבחדר בתדמיתו הבינלאומית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
סיבה אחרת לתפיסה חלקית של תמונת הסכסוך נוגעת לציר הזמן - הנרטיב ההיסטורי. שגיאה נפוצה היא להתחיל את ההתייחסות ממלחמת ששת הימים בשנת 1967, עת כבשה ישראל את סיני, הגולן ויהודה ושומרון - והתחיל מה שקרוי "הכיבוש". לו היו בודקים מה התרחש בסך הכל חודש אחד קודם לכן, היו רואים את מדינות ערב מקיפות את ישראל ומאיימות בהכרזות מפורשות ובמצעדים צבאיים לפלוש אליה ולהשמידה, תוך השלכת היהודים לים. ב־5 ביוני קלקלה להם ישראל את התוכניות. את תקופת ההמתנה המתוחה ואת האיום הקיומי והחרדה שחוותה האוכלוסייה בישראל העולם אינו זוכר, וגם לא מביא זאת בחשבון בקביעת היחס הנכון לאירועים.
העולם גם מתעלם משאלות "טורדניות" נוספות, כגון מדוע לא הקימו הפלסטינים את מדינתם בין שנת 1948 ושנת 1967, כאשר ישראל עוד לא שלטה ביהודה ושומרון וברצועת עזה? מדוע הסתלקו, מיד עם דרישתו של הנשיא גמאל עבד אל־נאצר, משקיפי האו"ם שהוצבו במיוחד בין מצרים לישראל כדי להבטיח שישראל לא תותקף והפקירו אותה לגורלה? היכן היה אז העולם הצדקן והמוסרי? מזלנו שכלקח מן השואה של העם היהודי מדינת ישראל לא סומכת יותר על העולם בכל הקשור לביטחונה.
יכולנו להמשיך לשאול את העולם מי קיבל את החלטת האו"ם בשנת 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית (היהודים), ומי סירב לקבלה (הפלסטינים). מי ניסה להשמיד את מדינת ישראל הצעירה בעזרת מדינות ערב בשנת 1948, אך סופו שהפסיד במלחמה ויצר לעצמו את בעיית הפליטים? האם ישראל צריכה להצטדק על כך שהיא ניצחה ולא הניחה להם להשמידה?
התשובה – גרזן חד
נדלג גם על מסעות הרצח הערביים בארץ ישראל בשנים 1921, 1929 ו־1936, שבהן טבחו הפלסטינים ביהודים ששבו לארצם לאחר אלפיים שנות גלות, יהודים שהושיטו לשכניהם יד לשלום מתוך תקווה לקיים איתם יחסי שכנות טובה. בתמימותם שבו היהודים והושיטו להם את היד בהכרזת העצמאות ב־1948, אך נענו בגרזן חד.
בשנת 1993 נענתה מדינת ישראל להזדמנות לבחון את כוונות השלום הפלסטיניות בהסכמי אוסלו שבעקבותיהם הוקמה הרשות הפלסטינית, וישראל העבירה לה במסגרת ההסכם את השליטה על יהודה, שומרון וחבל עזה. מהר מאוד הגיעו פיגועי התופת ופיצוצי האוטובוסים בתוך ישראל, שבוצעו על ידי לא אחרים מאשר המחבלים הפלסטינים ששבו מתוניס. ישראל כבר לא שלטה יותר בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ואילו הרשות הפלסטינית, ששלטה שם, לא הצליחה, וספק אם השתדלה, למנוע את אותם הפיגועים.
בשנת 2005, בניסיון נוסף למנוע נקודות חיכוך, פינתה ישראל את כל היישובים ברצועת עזה כדי שלא תהיה עילה לבצע משם פעולות עוינות כלפי אזרחי ישראל. האם בעקבות זאת הגיע השלום המיוחל? בדיוק ההפך הוא שקרה: בתוך כמה שנים השתלטו חמאס והג'יהאד האסלאמי על הרצועה, והשליכו את אנשי הרשות הפלסטינית מהגגות אל מותם - אירועים שתועדו בתמונות בלתי נשכחות. הם הקימו את מדינת" חמאסטן", שבאמנה שלה הכריזו על כוונתם ותוכניתם להשמיד את מדינת ישראל.
אם היה ספק שמדובר בהצהרות בלבד, הגיע 7 באוקטובר 2023 ולימד אותנו שיעור כואב ובמחיר נורא: אלפי נרצחים ופצועים, אונס, התעללות, שריפת היישובים שעל הגבול וירי טילים על כל ערי ישראל בדרום ובמרכז. כ־240 ישראלים נחטפו לעזה, בהם גם אויב העם הפלסטיני, התינוק כפיר ביבס בן התשעה חודשים (היום כבר בן עשרה חודשים). ידוע שניתן ללמוד על אדם לפי זהותם של אויביו. למדתם מי זה חמאס?
רגע, מישהו בדיוק נרדם בשיעור; זהו העולם המערבי, שבוחר שוב ושוב להתעלם מההיסטוריה העקבית הזאת של טבח והתעללות ביהודים על ידי הפלסטינים האסלאמיסטים הפנטיים.
הבאים בתור
שאלו פעם אדם מה יותר גרוע – בורות או אדישות? תשובתו הייתה: "אני לא יודע וזה לא אכפת לי". העולם היום מגלה גם בורות וגם אדישות לגורל העם בישראל. חמור מכך, כדי שמצפונו לא ייסר אותו, הוא מפנה את זעמו הקדוש כנגד התמונות הקשות המגיעות מעזה תוך התעלמות מהרקע, מהגורמים ומהסיבות, וכן ממטרתן של הפצצות אלה - להבטיח את מיגורו של חמאס כדי שלא יקרו יותר זוועות 7 באוקטובר.
נוח למפגינים בעולם שלא להתייחס בהתבטאויותיהם, בהפגנותיהם ובכרזותיהם לזהות הגורם המחזיק היום 240 חטופים ישראלים, ובהם כפיר בן העשרה חודשים וכן 30 ילדים נוספים. מה היו הם עושים לו היו חוטפים את התינוקות שלהם, עורפים את ראשי האחים שלהם, אונסים ורוצחים את הבנות שלהם? האם היו מסתפקים בפנייה לאו"ם בבקשה שיקבל החלטת גינוי ויביע את דאגתו העמוקה משפיכות הדמים? האם אינם מבינים כי ברשימת היעדים של האסלאם הקיצוני הם הבאים בתור?
לו זאת הייתה הגישה מול התוקפנות הנאצית במלחמת העולם השנייה, הנאציזם היה עדיין שולט היום באירופה.
משפט פרימיטיבי כבר אמרנו?
כשמצטרפת אליו גם גישה של מוסר כפול, העולם צועד בביטחון לאחור.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]