בעודי כותבת מילים אלה, לראשונה ב־49 הימים האחרונים, משהו מרגיש מעט אחרת. העיניים נוצצות, הלב מתקשה להאמין, אבל הפעם זה לא רק בגלל הזוועה הנוראית שפקדה אותנו בשבעה באוקטובר, שמרגיש כאילו היה לפני חצי שנה. נכון לשעה זו, 13 מקרב החטופים עושים דרכם אל שטח ישראל, אחרי שחייהם וחיי קרוביהם השתנו לבלי היכר.
ביידן לאחר שחרור החטופים: "בובות הדובי מחכות לילדים שיחבקו אותן"
"לא אחגוג עד שאחרון החטופים יחזור": האב שמשפחתו שבה לישראל במסר לממשלה
ולצד המשפחות שכל יום הרגיש להם כמו נצח, יש אותנו. אלה שלאו דווקא מכירים, אבל מתעוררים בבוקר עם פרצופי הילדים, הצעירים, הנשים, הגברים, הקשישים, והולכים לישון איתם בלילה. אלה שסתם נוסעים לעבודה, מנסים להתרכז במושא פרנסתם, ורואים ברחוב מודעה להשבתם ששוב זורקת אותם למחשבות. אין לאף אחד מאיתנו מושג מה עוברים בני המשפחה שלהם, שוודאי צפויה להם התאוששות ארוכה כשיקיריהם ישובו. באותה נשימה עצורה, אין מישהו במדינה הזאת שלבו לא הפך לפאזל של 239 חלקים, שיושלם רק כשכולם יחזרו.
כאדם צעיר באופן יחסי, שמלאכת בניית הבית והמשפחה עוד לפניו, אני כן מעזה להסתכל בתקווה אל היום שאחרי. מבינה עד כלות שהאסון ילווה אותנו עשורים רבים קדימה, ואיתו גם הידיעה שאנחנו חייבים להישאר ביחד, לא משנה כמה נהיינו שונים אחד מהשני במיליון דברים. כשאני נקלעת לשיחה בה נשמע שביב ייאוש, אני דואגת לומר שאנחנו חזקים מזה. חזקים מכל חילוקי הדעות שתקפו אותנו כמגפה עמומה מסין, ורק התגברו בשנה האחרונה. "ומה אם לא?", נשאלתי באחת מהשיחות.
אז חשבתי על זה. הרי בכל יום שעובר, נדמה שאדי הפאסון שדאגו להחזיק בעקבות המלחמה מתחילים להתפזר. הפוליטיקה שבה ועולה מעל לפני השטח, ואיתה גם ההתחשבנויות. שאלות הלמה, האיך, החלוקה הגסה והבלתי מתקבלת על הדעת של אנשים למחנות, גם אם בלחש או בצדי הדרך. וכן, הדברים קורים גם על רקע שחרור החטופים.
התשובה היא לא. כשאין כמעט אדם במדינה שלא מכיר מישהו שמכיר מישהו שנחטף או נרצח, הגיע הזמן שנוותר על ההרגל המגונה שלנו לברוח לפוליטיקה בכל פעם שאפשר. לא משנה כמה היא מפתה. זה הזמן שלנו להתנגד לכל אמירה הקושרת איכשהו בין משפחות החטופים לצמרת הפוליטית, גם אם זה מרגיש כמו אמירה מבוססת דיה. כי אמירות שנשמעות הזויות ביום אחד, יישמעו הגיוניות לגמרי אם יטפטפו אותן מספיק זמן על ידי כמה וכמה אנשים שונים. ומה יקרה? נחזור להתווכח, להתפצל ולהתפלג כאילו אין מחר, ואז כבר לא יהיה שום דבר שיציל אותנו מעצמנו.
כבר 49 יום שמשהו בנו נשבר. המחשבות של מה היה קורה אם היה מדובר בקרוב משפחה, מה אלה המצויים בתופת הגדולה ביותר של חמאס בכלל חושבים על מה שקורה, האם הם יודעים שמנסים לשחרר אותם ושמדברים עליהם כל היום. הכל מונח לפנינו, הסדקים בנפש הופכים עמוקים מיום ליום. אל תתנו יד לאלו התוהים על סדר השחרור, המקטרגים על ההתנהלות, הטוענים למעורבות פוליטית בימים הכה רגישים שלפנינו. תנו לכל החטופים לשוב הביתה. בשקט. בנחת. וכשהם סוף סוף יחזרו, מגיעה להם ישראל טובה יותר.