ארבעת הימים הקרובים יציבו לפנינו שתי תמונות שיצרבו בתודעה הקולקטיבית. האחת, משפחות נרגשות המחבקות שוב את יקיריהן שנחטפו לרצועה ושוחררו והשנייה של טרוריסטים פלסטיניים אשר יתקבלו בקריאות שמחה ויקרינו תחושת ניצחון, תוך צהלות של קהל משולהב סביבם.  החמאס יסביר כי הצליח לכופף את ישראל ושבזכותו חזרה הסוגייה הפלסטינית אל מרכז הבמה ובמקביל יפעיל כל תרגיל בארסנל כדי למנוע את חידוש הלחימה. 

מרגשים ככל שיהיו מפגשי החטופים עם משפחותיהם התמונה שתיצרב בעוצמה גבוהה יותר בקרב הציבור הישראלי יהיו צהלות השמחה מקבלת הפנים שיזכו לה המחבלים המשוחררים.  

גוש הימין הולך ומצטמק לא בגלל שהמלחמה אינה מנוהלת נכון, אלא כי האתוס הבסיסי שאליו הורגלו מצביעיו, שרק ממשלת 'ימין מלא' תפתור את בעיות הביטחון של מדינת ישראל התנפצה לרסיסים. הציבור הישראלי מעריך מחדש את סדרי העדיפויות שלו וכך יהיה גם בפוליטיקה הישראלית, המפץ קרוב מתמיד ואתו תעלם 'פוליטיקת הגושים' ששלטה כאן שנים רבות.

אותה הערכה מחדש של העמדות בקרב הציבור מסבירות את העובדה שדווקא בתקופה בה יש התפכחות מקונספציות ישנות והבנה שיש כאן חברה שרוצה לחיות במקומנו ולא לצדנו, דווקא בתקופה הזאת מה שנתפס ימין עד היום הולך ומאבד לגיטימציה. 

הנשיא לשעבר יצחק נבון אמר: חייב אדם להפקיע עצמו מרשות היחיד שלו, מזמנו ומסביבתו ולהשקיף על זמננו במידת ריחוק מסוימת, כדי שיוכל להעריך את מלוא המשמעות של התקופה שבה אנו חיים, הדבר נכון במיוחד לפוליטיקה הישראלית שתשנה מקצה לקצה, היום הזה ייזכר בזכות שתי תמונות, זאת מהצד שלנו וזו ממשוחררי ארגוני הטרור, זו שתשפיע יותר (ולרעה כמובן), על הציבור הישראלי (כבר אמרנו) היא התמונה השנייה, לכן הפעם הציבור לא יסתפק ב 'תמונת נצחון' כדי להמתיק את המרירות ממראה של טרוריסטים צוהלים, אלא בניצחון אמיתי ובר תוקף. האם זו תושג? ימים יגידו