אנחנו במלחמה הזאת הפסדנו. ביום הראשון.
ביום הראשון היו לנו כחמישית ממספר ההרוגים בכל מלחמת העצמאות וכחצי ממספר ההרוגים, שכולם היו חיילים, במלחמת יום הכיפורים. מלבד בזמן השואה לא נרצחו כל כך הרבה יהודים ביום אחד. והשגריר באו"ם מתקרקס עם טלאי צהוב, כאילו נפלנו קורבן למתקפה זדונית של הצבא הכי חזק באירופה על אזרחים חסרי מגן, נרדפים ושנואים בתוך מדינתם ב־1939.
המשך אסטרטגיית "רק לא ביבי" תקדם החלטות לא מיטביות | דעה
נלקחו מאיתנו כ־240 שבויים וחטופים – מספר כזה לא היה אף פעם. מאז שהחלה המתקפה הקרקעית ועד היום ה־45 לחטיפתם, התעניינו בהם רק בדיבורים ולא במעשים. מבחינת המובילים בכל הקבינטים – ובמיוחד מבחינת המשיחיים – הם היו עוד מחיר קטן בדרך למיטוט חמאס, לסיפוח הגדה, לחידוש ההתיישבות בעזה, אפילו מלחמת עולם שלישית. אלה המצבים הכי חביבים על הרבנים המטורללים והוגי הדעות המתועבים שמובילים את המחנה הזה, שלקח בשבי את הליכוד ואת ממשלת ישראל, בעיקר את העומד בראשם.
מהמקום הנמוך הזה אי אפשר לנצח.
עד כמה הימין המלא־מלא מעוניין שחמאס ירצח חטופים – הוברר מהדיון שיזמו בכנסת על עונש מוות למחבלים ברגע קריטי של המו"מ לשחרור החטופים. חקיקת עונש מוות למחבלים היא הזמנה של הוצאה להורג של חטופים. וראש הממשלה התפאר בכך שהנחה את המוסד להרוג את אלה שעמם ניהל ממש באותו רגע ראש המוסד מו"מ בקטאר.
הטיעון שהלחץ הצבאי הביא לשחרור עוד לא הוכח. הטיעון שמצור מלא ואמיתי עדיף על לחץ צבאי – עדיין נראה משכנע יותר. יותר קל לעמוד מול לחץ בינלאומי בעניינים הומניטריים מאשר בלחץ הנובע מאלפי הרוגים בעזה.
הניצחון הוגדר כהשגת מטרות המלחמה: מיטוט חמאס, חיסול פיזי של הנהגתו, פירוז הרצועה, החזרת כל החטופים ובניית תחושה של ביטחון אישי שתאפשר לתושבי העוטף והגליל העליון לשוב לבתיהם. המיטוט היה המטרה העיקרית; החטופים לא כל כך.
זאת המלחמה השנייה באותו שבוע. בראשונה הפסדנו ביום הראשון, אבל באה השנייה, שהייתה צריכה להתחיל בדרישה חד־משמעית: לשחרר את כל החטופים בכל מחיר - כולם כנגד כולם עכשיו או מצור מלא ומוחלט, גם עכשיו. ובאמת במשך כמה שעות זאת הייתה העמדה הנחרצת. והיו מכות אש קשות וטילים, אבל לא הייתה מנהיגות. היה ראש ממשלה אובד עצות מוקף עדת חנפים, רודף בצע, בורח מאחריות עם פנים אפורות וכבוי לגמרי.
אבל יש חטופים, ויש תקשורת רודפת גירויים ופרשנים רודפי פרסום, וההתערטלות הרגשית ניבטת מכל מסך ונצרחת מכל מיקרופון. יללות ויבבות של כתבים ופרשנים מול הפקות מתוקתקות של חמאס. הם לא סתם חטפו, הם ידעו שישראל בלתי נחושה בעליל מול חטיפה - מגלעד שליט, דרך הדר גולדין ואורון שאול, ועד כפיר ביבס בן העשרה חודשים. משפחות החטופים יותר עמידות מהתקשורת, שכל הזמן מקללת את חמאס, מתבכיינת על הצלב האדום – אבל בכך מדגישה עוד יותר עד כמה יחיא סנוואר ממשיך לקרקס את ישראל.
ממקום נמוך כזה בחוסן הפנימי קשה מאוד לנצח.
# # #
בניית תחושת ביטחון מלאה – זו המטרה האסטרטגית של המלחמה השנייה. בלי זה אין רבע ניצחון. ההפקרה וההפקרות שקדמו ל־7 באוקטובר מחייבות את מיטוט חמאס וכו'. וזה לא יושג בלי הרג נורא בצד שלהם ועוד מאות הרוגים בצד שלנו. ישראל תתקשה להניע מחדש את הלחימה, ומסתמן שההתחייבות להגשים את מטרות המלחמה לא תקוים גם אם ראש הממשלה יגיד "בעזרת השם" שלוש פעמים ביום. השם נעדר כאשר הורגים יהודים.
ההרתעה קרסה. לא הייתה. יכול להיות שמכת מחץ צבאית והרסנית בעזה לא תספיק לשכנע את חיזבאללה לסגת צפונה, ואז יהיה צורך להפעיל גם שם אלימות צבאית קשה. יש לנו כמעט 4% מהאוכלוסייה בהתפנות יזומה (הצבא לא יודע להגן עליהם וקרא להם לעזוב); או במנוסה (איבדו אמון במדינה ובצבא); ויש עוד אלפים שדורשים להתפנות (לברוח). ויתרנו מרצון על האחיזה האזרחית בחלק מארצנו, ויש פליטי מלחמה בתוך הקו הירוק.
מהמקום הנמוך הזה אי אפשר לנצח.
הלולים בצפון והרפתות בדרום והשדות והמטעים בשני המקומות אינם מטופלים כראוי, וכאשר יש מתנדבים לעזור לבודדים שעוד נותרו שם – שר החקלאות אבי דיכטר מפריע להם להתנדב. והוא חוגג נכבה שנייה ומתבשם בחוק הלאום שיזם ואשר השאיר את הדרוזים ולוחמים בני מיעוטים אחרים מחוץ לתחום. רשות מקרקעי ישראל כבר מתכננת עיר חדשה וגרעינים תורניים – גם על שטחי יישובי הנרצחים בעוטף עזה. במקום להרחיב ולבצר ולבסס את נתיבות, בונים עוד רשות מקומית לפרנסת מקורבים. השרה עידית סילמן תומכת ומקדמת – וזה סימן ברור לשחיתות ערכית וכוונות רעות.
הכלכלה מתערערת. מגויסים איבדו את מקור פרנסתם, ועסקים רבים את מקורות הכנסתם, אבל תעשיית הממ"דים החלופיים פורחת, ובתל אביב יש כבר מסעדות מלאות.
מהמקום הנמוך הזה אי אפשר לנצח.
# # #
הצבא, ביומיים הראשונים למלחמה, נכשל קשות בכל רמה אפשרית - מן החיילוּת האישית (ב־7 באוקטובר אפילו כוננות עם שחר לא הייתה), דרך הרמה הטקטית והאופרטיבית (40 גדודים שומרים על הסוכה של ח"כ צבי סוכות וארבעה על העוטף כולו), ועד לתפיסה האסטרטגית המדינית, שלא לדבר על הכישלון הטכנולוגי והמודיעיני. זה כשל סיסטמי – לא נקודתי בזמן או במקום.
לעומת זה, הביצועים והתכנונים הצבאיים של חמאס והלחימה שלו מול הצבא מרשימים. הצבא הצליח למצוא את עצמו אחרי יומיים, את הכישלון האופרטיבי והאסטרטגי אפשר לתקן על ידי החלפה רבתי של מפקדים בצבא ומובילים במדיניות. אבל התרסק המיתוס שצה"ל הוא בלתי מנוצח. לא יהיה אפשר להשמיד את התשתית הצבאית והשלטונית של חמאס בתוך שטח של מחצית הרצועה כשכמעט כל האוכלוסייה מרוכזת שם.
שר הביטחון וראש הממשלה מאיימים ומזהירים את חיזבאללה שיתחרט אם יפעל כפי שמעולם לא התחרט. אלה הם איומים חלולים, כמו בעבר הקרוב והרחוק. בינתיים חיזבאללה – ארגון חזק מחמאס – לא ממש מתרשם. הדבר היחיד שמרתיע (לא לחלוטין) את חיזבאללה וחלקית גם את איראן, אלה הכוחות האמריקאיים שתוגברו בים התיכון, במפרץ הפרסי ובאזור תימן.
חגגנו כאשר המטורף האמריקאי נענה להפצרותיו של המטורף שלנו לקרוע את ההסכם האיראני. כל ההפצצות המדויקות בסוריה ובלבנון, המדענים שחוסלו באיראן וההתפארויות (הקלסרים שנגנבו בטהרן) כמעט מדי יום על מה שעצרנו ומנענו ופגענו וחיסלנו ונטרלנו – לא הרשימו את האיראנים. במקום רק בשנת 2030, הם על סף פצצה גרעינית כבר שנתיים. 88 מיליון אנשים שאוכלים חרא שלוש פעמים ביום הלכו והתעצמו, כוחות רשע נבנו בכל פינה במזרח התיכון, כולל מתחת לאף שלנו – ומר ביטחון חגג כאן ממשלת ימין מלא־מלא. פשוט חבורת טמטום בלתי מוגבל. ועכשיו גם הטילו על ישראל מצור בים האדום.
הממשלה רבה עם אמריקה, צחקה על הנשיא הסנילי שלה וייחלה עוד ב־6 באוקטובר לשובו של המופרע (79 סעיפי אישום פליליים; לשלנו יש רק שלושה). הזקן הסנילי הזה הציל אותנו (ואולי זה יעלה לו בתבוסה בבחירות בעוד שנה). אנחנו כבר לא מדינה עצמאית ותלויים לחלוטין באמריקה. גם במצור הימי היא מטפלת. אמריקה חושבת שצריך פתרון שתי מדינות, ומכאן שוב שולחים אותה לקשקש במקום אחר, ומקבלים בכבוד מלכים את האנטישמי והאנטי־ישראלי המהולל אילון מאסק, שגם מוכר כתומך דונלד טראמפ וכאויב של ג'ו ביידן.
# # #
והיה אולי סיכוי שנתעורר – התעשתות אזרחית, קצת אחדות (בעיקר חילונית), גבורה, מכות נגד, כוח עצום עדיף, אויב בלי חיל אוויר, אויב עמלקי שחייבים לרסקו ולהענישו על מעשי תועבה מפלצתיים בנוסח דאע"ש, ואמריקה איתנו מלא־מלא. יש לנו עם, אבל אין לנו מדינה, בטח לא ממשלה.
האתגר להקים מדינה מחדש ולנצח במלחמה השנייה דורש ממשלה אחרת. אך הקרקס הפוליטי נמשך גם אחרי שמחת תורה. ראש הממשלה הזה לא חשב שנייה אחת לשנות או לתקן. הוא ממשיך בדרכיו הנלוזות ועם שותפיו שודדי הכסף הציבורי ומינוייו ההזויים, כאילו לא היה 7 באוקטובר. עם ראש הממשלה הזה אי אפשר לנצח, אפילו לא קצת. כל מי שמתחזק אותו כראש הממשלה אפילו יום אחד, הוא שותף מלא לפשע.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של "מעריב"
[email protected]