למלחמת ששת הימים הייתה השפעה מטלטלת, טקטונית, על יהדות התפוצות. הן פנימה, ביחס לעצמה, והן בשאלת היחס למדינת ישראל. ניתן להעריך שגם אירועי 7 באוקטובר יהיו קו פרשת מים. לא רק ישראל תהיה מדינה אחרת ביום שאחרי, כך גם החיים היהודיים מחוץ לישראל.
כלום לא השתנה: מנהיגי יהדות ארה"ב הם שותפים על אמת | דעה
זה יכל להפוך לחיסול כל צמרת חמאס: פרטים חדשים על התכניות שנדחו ע"י נתניהו
לפני שננתח את העניין על פי חמישה פרמטרים מרכזיים (ביטחון, אנטישמיות, זהות יהודית, יחס לישראל ועלייה), חשוב ליישר קו בעניין המספרים. על פי רוב הדמוגרפים, יש היום בעולם כ־17 מיליון יהודים. כ־7 מיליון מהם בישראל; כ־8 מיליון בצפון אמריקה (ארה"ב וקנדה כאחד); ועוד כ־2 מיליון בשאר מדינות העולם.
אז איך ייראו החיים היהודיים בתפוצות בתום המערכה הנוכחית? לפחות ביחס לשני הפרמטרים הראשונים, ביטחון אישי ואנטישמיות, אין צורך להמתין לשוך הקרבות. בשבוע שעבר שוחחתי עם רב של קהילה גדולה בלוס אנג'לס. הבן שלו חבר בנבחרת כדורגל בליגת בתי הספר התיכוניים בעיר. האב עמד על היציע ועודד את בנו. במהלך המשחק הוא הרגיש שמשהו קרה. כשניגש אליו בתום המשחק, היה הבן נסער. הוא לא רצה לדבר. רק ברכב הוא נפתח. "קראו לי 'יהודי מלוכלך'", הוא אמר. "למה לא ניגשת מיד למאמן?", שאל האב. "כי ראיתי מה קורה מסביב. אני לא היהודי היחידי בקבוצה. כל היהודים ספגו כאלו אמירות במהלך המשחק", אמר. האב נדהם.
פרדוקס מבורך
ואם בארה"ב ניכרת נסיקה בממדי האנטישמיות, ולא רק בקמפוסים, אין צורך לדמיין מה קורה באירופה ובאמריקה הלטינית. לפני שבועיים באוסלו, בהפגנה מטעם אמנסטי שקראה להימנע מהרג של אזרחים במזרח התיכון, הגיע פעיל שלום יהודי עם שני דגלים. דגל ישראל ודגל פלסטין. הוא הדביק את שני הדגלים גב לגב, והחזיק שלט שקרא לשתי מדינות לשני עמים. הוא סולק משם כמעט בכוח, לאחר שביקשו לתלוש מידיו את דגל ישראל. שוטר שהגיע למקום המהומה הרחיק אותו בטענה שהוא מעורר פרובוקציה. ההפגנה הסתיימה בקריאות קצובות "From the River to the Sea Palestine Will be Free".
האבטחה על המוסדות היהודיים תתוגבר עוד יותר, לבוש עם סממנים יהודיים יוצנע עוד יותר, אולם סביר שמציאות זו תתמתן עם הזמן, לפחות בארה"ב.
מה באשר לזהות היהודית וההזדהות היהודית (זה לא אותו דבר), ומה באשר ליחס לישראל? פה עשוי להיות שינוי מעניין. מאז השבת השחורה בישראל הנוכחות בבתי הכנסת של כל הזרמים (ובכל הפלטפורמות) עלתה פלאים. אנשים רצו להיות ביחד, רצו לדבר ולגעת ביהודים אחרים. האכזריות המפלצתית וההיקף הבלתי נתפס של האירועים העירו עצב שכוח. אין ילד או נכד או נין של יהודי, ויהיה רחוק מהפרקטיקה היהודית ככל שיהיה, שלא שמע פעם את המילה "פוגרום". מה לנו ולמילה הרוסית בניגון יידישאי הזו, והנה יש לה דמות ויש לה גוף, והיא הותירה אחריה אנשים טבוחים וירויים ומרוטשים שנראים ממש כמונו. גם אם לא תמיד הרגשת יהודי לפני 7 באוקטובר, פתאום ההיסטוריה ושותפות הגורל מזכירות שהן פה.
האסון הנורא יכול, לפיכך, לעורר רנסנס של זהות והזדהות יהודית. זה כבר קרה כמה וכמה פעמים בהיסטוריה שלנו, כשאנטישמיות מתועבת ואלימה הניעה תהלכים זהותיים. יהיו שיאמרו שמעז יצא מתוק, אני לא. אין שום מתוק שיכפר על העז הנורא הזה.
כך גם ביחס למדינת ישראל. ההתגייסות המהירה, הנחושה והמרגשת של יהדות התפוצות למען מדינת ישראל, מיד לאחר שהתברר היקף הזוועה וההרס, מחממת את הלב. עצרות, הפגנות, משלחות סולידריות, גיוס תרומות שכבר עתה מתקרב למיליארד דולר לשיקום העוטף. ישראל, שלפני רגע הייתה המקום שלו ממשלה שרק מתחשק להפגין נגדה, חזרה להיות הבית של בני הדודים שאם פורצת בו שריפה, אתה רץ מיד עם דלי לכבות. כי ככה זה במשפחה. כבר שכחנו את ההרגשה הזאת. וגם לכך תהיה השפעה ארוכת טווח.
ועלייה? לך תדע. ההיסטוריה של כמעט כל העליות מלמדת שכשהיה רע שם, עלו לכאן יותר. אני לא מאחל ולא מייחל שיהיה רע ליהודים אף פעם ובשום מקום. אני גם לא חושב שניתן בשלב זה להעריך איך ועד כמה ישפיעו האירועים על העלייה בעשור הקרוב. הלוואי שיבואו. העלייה טובה לישראל. אך ישראל זקוקה גם לתפוצה חזקה. איך מיישבים בין שני הדברים? אין צורך. אנו נעשה כל שניתן כדי לעודד עלייה, ובמקביל עלינו לעשות כל שניתן כדי לסייע לקהילות בתפוצות לחזק את עצמן. פרדוקס? לא נורא. שנתברך בעוד כאלה.
הכותב הוא סגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
[email protected]